איך לעבוד על תאוות האכילה?
שמעתי מעובדי ה', שבדורנו היחס לתאוות האכילה רך יותר מבדורות קודמים, מפני שהנפשות נחלשו והאהבה והשמחה תופסות מקום יקר ועליון יותר בעבודת ה' מאשר היראה והסיגופים. ובדורנו, בסיס התיקון של תאוות האכילה הוא האכילה הבריאה. היום אנו סובלים מעודף גדול של שפע מאכלים שגורמים בחלקם לבעיות בריאותיות, ועיקר הפעולה צריכה להיעשות בכיוון של "צדיק אוכל לשובע נפשו", שאדם אוכל על מנת לשבוע ולבסס חיים בריאים ולא כדי להתמכר ולהשתעבד למאכלים שפוגעים בבריאות ובטבעיות.
ולמעלה מזה, שמעתי עצה מעובד ה' גדול, שבדורנו אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יושב ואוכל וסועד בפני המלך, והמלך הוא שמיטיב עמו ונותן לו את המאכלים. מצד אחד בזה הוא לא רק שלא נמנע מן האכילה אלא רואה בה קשר עם המלך, ומאידך, כשאדם סועד עם המלך הוא בוודאי נוהג באצילות ועדינות, ומתוך כבוד ורוממות, וזו הדרך של עילו עניין האכילה בדור הזה.
כיצד מתמודדים עם תאוות הברית? מה עושים אחרי שנכשלים?
התשובה היא: תשובה.
תשובה היא פלא על כל פלא, הר"ן אומר (דרשה ו') שהקדוש ברוך הוא לא ביקש מן האדם מלאכות קשות מנשוא, והמצוות הן נעימות וקלות. כל זה נכון לעצם קיום המצוות ועוד יותר מזה, באופן מפליא, כשהאדם נפל בחטא.
על כך אומר הכתוב (מיכה ו): "האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי?", כלומר: אפילו אם אתן את בני הבכור תמורת פשעי, אין הדבר מספיק. אז מה מבקש ה' מאיתנו? לעשות תשובה, להתחרט שבחרנו ברע ולחשוף את האמת הפנימית שבנו, שאנחנו רוצים בטוב. החזרה אל הרצון הטוב הזה, היא התשובה, שהיא קלה ביותר ונעימה עד למאוד.
על פגם הברית יש מנהג יפה וקדוש להיטהר במקווה, ובוודאי לדאוג להרחיק את הסיבות שגרמו לנפילה. אבל התשובה בשמחה, באהבה ובאמונה שה' סולח היא היא עיקר הכל.
איך מתגברים על תאוות כבוד?
גם הניסיון להתגבר על תאוות הכבוד צריך בדיקה. יש מקום גדול לחשוש, שזה בעצמו נובע מתאוות כבוד… רבי מנחם מנדל מקוצק היה נוהג לומר, שאם אדם שובר את התאווה שלו, יש לו שתיים: הראשונה היא התאווה שהיתה לו קודם, והשניה היא הגאווה על כך שהצליח לשבור את התאווה…
עלינו להכיר קודם כל בחולשותינו, להתפלל לה' יתברך שיערה עלינו רוח של ענוה, קדושה וטהרה ממרום, להתבונן עד כמה לא אנחנו מנהלים את המציאות אלא הכל ממנו יתברך. ובעיקר לעסוק בלהיטיב לעולם מתוך התמסרות לאחרים, כך שנפסיק לראות את ישותנו הפרטית כחזות הכל.
