כיצד פועלת התפילה?

אנחנו קוראים לקדוש ברוך הוא "אבא" – "אבינו אב הרחמן", וכשם שהאב מרחם על בנו המתחטא ומתחנן לפניו, למרות שלא תמיד מגיע לו, כך הקדוש ברוך הוא עושה עמנו לפנים משורת הדין, ומתנהג עמנו במידת הרחמים כרחם אב על בנים.

הפעולה של התפילה מתרכזת בפנייה שלנו אל ה' יתברך, שהיא השוזרת את כל תפילתנו מהתחלה ועד סוף, ובתפילת שמונה עשרה צריך אדם לראות עצמו כעומד לפני ה' יתברך בבית קודשי הקודשים, והקדוש ברוך הוא ששומע תפילת כל פה מקבלו באהבה, שמח בפנייתו וחפץ להיענות לבקשתו.

ואף על פי שהקדוש ברוך הוא בוודאי למעלה מכל שינוי, יחד עם זאת הוא גם למעלה מלהיות כבול להעדר־שינוי. ולכן הוא בחר להתגלות אלינו, כמי שעונה לתפילותינו ומרחם עלינו ומפנה אלינו בעת פנייתנו אליו את כל אהבתו, "וקרוב אליי בקראי אליו".

למה צריך להתפלל בנוסח קבוע מתוך סידור? ומה עם הספונטניות?

ראשית, מותר לאדם להוסיף תפילות ספונטניות. לכל אדם, לפי מדרגתו, יש מקום לפנות אל ה' יתברך ולשפוך את ליבו בצער או בשמחה, ולא רק שאין בדבר חיסרון אלא יש בכך אף מעלה. ועם זאת, צריך להודות שהיכולת שלנו לבטא דיבורים קולעים ועמוקים שראויים להישמע לפני ה' יתברך היא מוגבלת, וגם איננו יודעים מספיק על מה באמת כדאי לבקש, מה טפל ומה עיקר. לכן סידרו לנו רבותינו אנשי כנסת הגדולה תפילות כפי גודל מעלתם וירדו בעומק דעתם המופלאה לצרכי כל הדורות בכל ישראל באשר הם בעומק ובדיוק מופלאים. וכי נעזוב אוצר גדול כזה בשביל כמה פרוטות של מילים פרטיות? והרי כשאדם צריך לשאת דברים באירוע חשוב הוא נעזר במליצים וסופרים שיסייעו בידו, ומדוע לא נעשה זאת אף אנו? זכינו שאנשי כנסת הגדולה סידרו לנו את תפילתנו באופן עמוק ונשגב המתאים לכל צרכינו בכל הדורות, וגם קושר אותנו לכל אחינו בית ישראל להיות כאיש אחד בלב אחד לפני אבינו שבשמיים.

מה המשמעות של הנוסחים השונים בתפילה?

מקובלנו מחכמי הסוד שכשם שהיו שנים עשר שערים למקדש כנגד שנים עשר השבטים, כך יש לכל אחד מהם נוסחים אחרים בתפילה. כשם שפרצופיהם של בני אדם שונים כך דעותיהם שונות, וכך גם הנתיבים אל שערי שמיים. הקדוש ברוך הוא ודאי שומע תפילת כל פה, אלא שתפילת כל פה כוללת גם שכל פה מתפלל לפי סגנונו. הרמב"ם אומר שבעבר עיקר התפילה היתה פרטית, שכל אחד התפלל את התפילה שלו ורק לאחר מכן מפני חולשת הדורות קבעו נוסח אחד שמתאים לכולם. וכשהנוסח הזה מקבל גוונים שונים על פי העדות והענפים השונים של האומה הישראלית, אין כאן התנגשות אלא הרמוניה של גוונים.

מה הרעיון של "תפילה בנוסח" עם מנגינה מסוימת? זה לא הורס את הכוונה?

אכן, לעתים הנוסח של הניגון באמת מקשה על הכוונה, אולם כולנו יודעים שיש גם הרבה נעימות ומנגינות שמעוררות את הלב ואפילו מועילות תועלת גדולה כדי שנוכל להיות שותפים מכל הלב למילות התפילה. העיקר הוא שתהיה התאמה בין הנעימה, הנוסח והמנגינות למצב הציבור.

ברוך השם, בימינו קיבוץ הגלויות קיבץ נוסחים ונעימות מכל תבל, וככל שעוברות השנים קהילות שונות סופגות ומתקשרות לנוסחים מגוונים. אמנם יש גם קהילות ששומרות בנאמנות ובמסירות גדולה על מה שקיבלו מאבותיהם, אבל יש גם הפרייה הדדית, ונדמה שהיא מביאה עושר גדול ופותחת את הלבבות לשערים נוספים.

דוגמה לדבר היא במקומות שבהם משלבים מנגינות אשכנזיות וספרדיות, פיוטים עם ניגונים חסידיים, ודווקא ריבוי הגוונים מרומם עוד יותר. אמנם לעתים יש בקהל מי שמתקשה להתחבר לחלק כזה או אחר. וגם אם יש מעט קושי בדבר לעתים, העושר העצום של עולם הנגינה בוודאי מסייע לעבודת התפילה ולרוממה ולעתים יש כאלה שצריכים גם להתאזר מעט בסבלנות.

איך יודעים שה' שומע את התפילות שלנו?

אחת מאמונות היסוד של עם ישראל היא שהקדוש ברוך הוא שומע תפילותינו, וכמו שאנו אומרים בכל תפילה: "כי אתה שומע תפילת כל פה", וחותמים בשם ומלכות "ברוך אתה ה' שומע תפילה". הדברים מיוסדים על פסוק מפורש בתורה: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קוראנו אליו". זוהי גדולתם של ישראל, שה' שומע תפילתם בכל עת.

בתפילת שלמה המלך בחנוכת בית המקדש מפורש הרעיון עליו מיוסד הבית – שיהודי מכל מקום בעולם יפנה אל ה' יתברך דרך המקום והבית הזה, וה' יענה לתפילתו. לכן כל תפילותינו מכוונות כנגד מקום המקדש, ששם, כביכול, לבו של ה' יתברך קשוב באהבה לכל תפילותינו.

לאיזו מדרגה אני אמור לשאוף בתפילה?

המילה 'מדרגה' יכולה לעזור לנו לעיתים, ובפעמים אחרות להרע לנו מאוד. כי במקום לעבוד את ה' אנחנו עלולים להיות עסוקים במיקום שלנו ובנתינת ציון לעצמנו, כאילו אנחנו השופטים ולא הפועלים.

הדרך הפשוטה היא כפי שמובא בקונטרס 'היום-יום' בשם האדמו"ר הזקן, שעבודת ה' איננה לפרק הרים ולשבר סלעים, אלא האמת הגמורה היא "כל עבודה ופועל, איזה שיהיו, בכוונה אמיתית די ומספיק: ברכה בכוונה, מילה בתפילה כדבעי בהכנת הלב ובידיעה לפני מי אתה עומד". וכמבואר בפוסקים ובשולחן ערוך, שהעיקר הוא הכוונה הפשוטה כעומד לפני ה' ואומר לפניו את מילות התפילה.

כשמתפללים לה' יתברך – מי צריך להיות במרכז, הוא או אני?

השאלה דוקרת כמדקרות חרב, מפני שהיא מניחה בחדות שאין יחס ואין אחדות, והקשר שלנו עם ה' יתברך מתבסס על "או או", או הוא או אני. אולם כל עניין התפילה שולל את ההנחה הזו מעיקרה.

כשבן מבקש מאביו בקשה, הוא חש מעבר לכל דבר את האחדות העצמית שבין אב לבן. הוא חש שהוא עצם מעצמיו ובשר מבשרו של האב, ומפני כך הוא שוטח בפניו את בקשתו תוך בטחון שהאב רואה בבקשת הבן משהו שנוגע גם לעצמו. על כן בתפילתנו אנחנו מתקרבים אל אבינו שבשמים תוך בטחון שנשמתנו היא חלק ממנו, והוא יתברך חפץ בטובתנו.

האם יש מקום לתפילה מתוך "טרוניה" כלפי מעלה?

טרוניה כלפי מעלה היא בלבול עמוק שמתקרב לכמה מחוזות אפלים מאוד, גם של כפירה, גם של חוצפה ובעיקר של אובדן הדרך. הבעיה בתפיסה כזו היא לא רק בשעת התפילה, הבעיה היא שעצם החיים מתוך עמדה של טרוניה כלפי מעלה הם גיהינום בעולם הזה: המחשבה שאני חי בעולם עוין, שבוראו אדיש לתפילותיי ואין לו חפץ בהן, ואין לי מי שיצילני מידיו היא היא הגיהנום בכבודו ובעצמו. האומללות שבחיים הללו היא החושך של הטרוניה שמלפפת אותנו.

התפילה שלנו באה מעמדה שונה לגמרי. הקדוש ברוך הוא הוא אבינו אב הרחמן שרוצה בטובתנו בחסד אין סופי. הוא קשוב לתפילותינו ומכיר את כל הנימים הדקים של צערנו עוד בטרם נקרא אליו. אלא שהנהגתו אינה משועבדת להבנותינו ולציפיותינו.

זאת ועוד, במבט החיצוני אנחנו מתפללים כדי שהקדוש ברוך הוא ירפא את כאבנו וישלים את חסרונותינו, אבל באופן עמוק יותר אנחנו מאמינים בלב שלם שלא התפילה היא האמצעי לחסרונות אלא הפוך. החסרונות הם האמצעי והתפילה היא המטרה.

רבותינו שאלו: למה נבראו האמהות עקרות? "מפני שנתאווה הקדוש ברוך הוא לתפילתן". כלומר, החיסרון הוא אמצעי לקשר העמוק מכל, התפילה שעל ידה הלבבות שלנו מתקשרים במי שאמר והיה העולם. התפילה היא העונג העליון שהכאב והחסר נותנים לו ממד עומק. ועל כך אמרו רבותינו, "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו". 

האם מותר לי לבקש מה' דברים, גם אם אני לא לגמרי עושה את כל מה שהוא אומר?

הפסוק לכאורה עונה בחדות לשאלתך, ואומר "מסיר אזנו משמוע תורה – גם תפילתו תועבה". התחושה מאחורי השאלה היא שלא יכול להיות שאני פונה אל ה' ומצפה שהוא יעשה את רצוני בעוד אני מתעלם מרצונו. ברור שבמערכת יחסים בין בני אדם זה לא יכול לעבוד, ויש בכך פגם מוסרי עמוק. "מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא", ויש תביעה מוסרית שרוצה בטובתנו ומכוונת אותנו לא להיות כפויי טובה ואגואיסטים חד-צדדיים.

יחד עם זאת, כל אמת צריכה לבוא במידה, ואם היא עוברת את המידה היא יכולה להפוך לרועץ. בקרב בני משפחה, גם כשהבן לא עושה את רצון הוריו במלואו הוא לא מיד נזרק מהבית. המערכת הרבה יותר רכה וגמישה, וכמו שלמידת הדין יש מקום בבית ובקשר עם ה', לא פחות מכך יש מקום למידת החסד והרחמים גם במערכת היחסים עם ה' יתברך. והוא נושא עוון ועובר על פשע ומאריך אפו, למרות האמת שבמידת הדין ולמרות התביעה להתרוממות מוסרית. ולא כל פגם הופך אותנו ללא רצויים לפניו יתברך. ולכן צריך לדעת שלעתים זהו היצר הרע שאומר לנו שאם חטאנו אין טעם להתפלל.

מה גבוה יותר: לבקש מה' או להודות לו?

כשאנחנו שואלים מה גבוה יותר, אנו עלולים להפסיד פעמיים: החלק הפחות גבוה יהיה מזולזל בעינינו, וגם מעלתו של הגבוה מתגמדת, מפני שגדלותו נמדדת ביחס לדבר מזולזל.

שני העניינים הם עליונים ונשגבים מאוד, ובוודאי לכל צד יש מעלה שאין בזולתו. אנו מסמנים לעצמנו מה יותר חשוב, לא בשביל לתת להם ציונים, אלא כדי לנהל את חיינו בצורה נכונה יותר,

ולענייננו, הבקשה מה' היא עניין מופלא עד מאוד, ויחד עם זאת, ההודאה עולה על כולנה, ולכן לעתיד לבוא כל הקורבנות עתידים להתבטל. חוץ מקורבן תודה. טעם הדבר הוא מפני שבסופו של דבר הבקשה עוסקת בצרכים שלי, ואילו ההלל וההודאה עוסקים בטובו וחסדו יתברך.

למה התפילה כוללת כל כך הרבה בקשות על שפע גשמי וכמעט שום דבר על שפע רוחני?

ראשית, חלק הבקשות בתפילת שמונה עשרה פותח ומסתיים בעניינים רוחניים: חננו מאיתך חכמה בינה ודעת, השיבנו לתורתך, חנון המרבה לסלוח, ומסתיים בהשבת השופטים, בצדיקים ובירושלים, בדוד המלך ובעבודת המקדש. ואלה הם דברים רוחניים למדי.

גם התפילות שעוסקות בגאולה, בבניין ירושלים, בביטול צרותינו, בקיבוץ גלויותינו, אינן עוסקות רק בצד הגשמי של כל התהליכים הללו. אדרבא, הן בוודאי תפילות על השראת שכינה וקרבת השם שבכל הישועות הללו.

ובכלל, השפע הגשמי הוא כלי קיבול לחיים יהודיים אלוקיים. קדושתם ודבקותם של ישראל באלוקים היא עצם טבעם. כשם שהאדם שמתפלל על מזונו הוא לא בעל חיים עם תוספת דעת, כך ישראל אינם עוסקים בחיי העולם הזה עם תוספת דבקות אלוקית, מפני שזהו עצם טבעם.

למה ה' מתאווה לתפילה שלי? מה יוצא לו מזה?

 הנחת השאלה היא שהמושג "תאוות ה'" דומה בכל צד לתאווה שלנו, וכשם שהתאווה שלנו נובעת מצורך, כך גם התאווה שלו יתברך נובעת מצורך. חלילה לומר כן! אצלו יתברך אין שום חיסרון, לא רצון ולא צורך, אלו נמצאים רק אצל הנבראים.

יחד עם זאת, כשמישהו זקוק לי, דווקא מפני כך החיבור נוגע במקום עמוק יותר. מי שאינו זקוק לי – גם אם נוצר בינינו קשר, הוא משני ותפור כטלאי על האישיות. ההזדקקות מחברת את הנפשות בעומק. וגם היתרון הזה איננו חסר אצלו יתברך, ובוודאי הקשר שלו אלינו עמוק ונשגב מכל מה שנוכל לספר על הנבראים, ומצד זה אנו אומרים שהוא מתאווה לתפילתנו – מצד עומק הקשר שלו כלפינו, ולא מצד הצורך.

למה ה' רוצה את התפילות שלנו?

כי הוא אוהב אותנו, ומפני אהבתו הוא רוצה שנהיה קשורים אליו. ודאי שהוא יתברך למעלה מכל חסרון והצטרכות, אבל האהבה, הרצון והקשר החי הם המתנות הגדולות שה' מעניק לנו. התפילה היא המקום שבו הקשר העמוק מכל מתגלה, עד שכאשר אדם מתפלל הוא כעומד לפניו ממש בבית קדשי הקדשים.

לכן מצינו הלכה מיוחדת בתפילה שאין בשום עבודה אחרת, לא בתורה ולא במצוות: אם אדם עוסק במצווה או לומד תורה, מותר לעבור לפניו. אבל אסור לעבור בד' אמותיו של המתפלל מפני שהשכינה לפניו. התפילה היא עמידה לפני ה' יתברך, עד שגם ד' אמות שלפני המתפלל הן ממש כמקום השכינה.

יש סיכוי להצליח להתכוון בתפילה באמת? ומהי בעצם "כוונה"?

המילים שאני הולך איתן ומשנן אותן לעצמי בקשר לשאלה זו, מובאות בספר נפלא בשם "היום-יום", שהוא כעין יומן ברוח החסידות.

ליקט אותו האדמו"ר האחרון לבית חב"ד זי"ע מתוך דברי אדמו"רי חב"ד לדורותיהם. וכך הוא כותב ביום ב' אדר א': "רבנו הזקן סידר… שעבודה זו אינה כמו שטועים בזה טעות גמור, לחשוב שצריך לפרק הרים ולשבר סלעים, להפוך את העולם. האמת הגמור הוא, אשר כל עבודה ופועל, איזה שיהיו, בכוונה אמיתית (זה) די ומספיק: ברכה בכוונה, מילה זו בתפילה כדבעי בהכנת הלב ובידיעה לפני מי אתה עומד, פסוק חומש בידיעה שהוא דבר ה', פסוק תהלים ומידה טובה לקרב לבו של חברו באהבה וחיבה".

אני בחור די מפוזר שמאבד את חוט המחשבה בקלות, וזה מאוד מפריע לי להתפלל. מה אפשר לעשות?

ראשית, אני ממליץ לך לקרוא בספרות המקצועית על מעלת פיזור הדעת. היום אנו יודעים שדווקא מי שדעתו מוסחת בקלות זוכה בדרך כלל ליצירתיות גבוהה ולעוד מעלות מיוחדות. כדי להשתמש בכוחותיך באופן פורה כדאי ללמוד על המעלות שאתה זוכה להן בתכונה זו.

נוסף לכך, התכונה הזו היא לא בחירית – אינך יכול לבחור אותה, אבל יש לך בחירה איך להתנהג איתה. הדבר החשוב בעיניי הוא לא ליפול לעצבות מפני הסחת הדעת. כי כשאדם תופס את עצמו שדעתו הוסחה, הוא עלול לראות בעצמו כאשם ואפילו כרשע שלא אכפת לו מדבר השם, בעוד שעד כמה שהסחת הדעת באה באונס – אין כאן ממד של אשמה.

אל תלקה את עצמך אלא תשמח מאוד כשאתה מגלה שדעתך הוסחה ושוב נזכרת שאתה עומד בתפילה, מפני שיש בכך הזמנה של המלך לארמונו. שהרי כשאנו עומדים בתפילה אנו עומדם לפני מלכו של עולם, והסחת הדעת היא כיציאה מלפני המלך. אם לא עשינו זאת בזדון, אנחנו מאלה שהמלך רוצה שהם יצאו מהיכלו וישובו פנימה, והשיבה, כמו היציאה, לא כל כך תלויים בנו. ולכן אם "פתאום" נזכרת – זוהי הנהגה אלוקית שמזמינה אותך לשוב חזרה אל היכל המלך, ואתה צריך לשמוח עד בלי די בכל פעם שהמלך מזמין אותך לשוב פנימה.

מגוחך שבשעה גדולה כזו, בה המלך מגלה את אהבתו אלי ומזמין אותי אליו, אני אלקה את עצמי ובעקבות כך אתרחק ממנו.

איך אפשר להתכוון בתפילה כשאומרים כל יום אותו דבר? 

איך אפשר ליהנות מן האוכל שאוכלים שלוש פעמים ביום? איך אפשר לשמוח כשהילדים מגיעים מהגן, כשבכל יום אלו אותם הילדים?

ההנחה שדברים קבועים מאבדים את טעמם היא הנחה שיש בה אמת, שהרי גם אדם שלא ראה את ילדיו או לא אכל זמן רב, ישמח ויהנה בהם הרבה יותר. למרות זאת, הקביעות לא עוקרת את כל הטעם. החידוש נותן תוספת של שמחה ועונג, על בסיס שקיים תמיד. כך גם בתפילה.

הבסיס נותן יציבות, שייכות וקשר שכולל בתוכו את כל החיים ולא את השעות המיוחדות בלבד. התפילה הקבועה משרישה בקרבנו את ההבנה שהחיים כולם, על עליותיהם ומורדותיהם, מחוברים לה' יתברך. וכמו בכל ענין אחר רק בתפילות מיוחדות מרגישים טעם יוצא דופן.  

אני מתפללת רק כדי להשתיק את המצפון, כי צריך, וזה מתיש אותי.

הסיפא של שאלתך היא המענה המדויק לרישא – אם מתפללים רק כדי לצאת ידי חובה זה מתיש. הנפש רוצה להתפלל מתוך דבקות, מתיקות וקרבת ה', ואם לא נותנים לה את מזונה, ואדרבה חומסים ממנה את טבעיותה, היא נחלשת ונעשית מותשת כמי שלא בא מזון לפיו ימים רבים.

יש לחפש ולמצוא דרכים לזכות למדרגה של "שפכי כמים ליבך נוכח פני ה'", בכיסופים וגעגועים לקרבת ה'. וזוכים לכך על ידי הרצון להגיע למדרגה הזו, וגם על ידי לימוד על מעלתה של התפילה, ובעיקר על ידי תפילה לה' יתברך שנזכה להתפלל בשפיכת הלב, במלוא כל האישיות, "כל עצמותי תאמרנה". גם התקרבות לעובדי ה' שתפילתם היא מעומק לב ונפש מחזקת מאוד את היכולות של מי שעדיין לא קנה את המידה הטבעית של עמידה לפני ה' מתוך קרבה וכיסופים.

יש כל כך הרבה פטנטים בדורנו, אז למה אי אפשר להמציא פטנט לתפילה בכוונה?

'פטנט' איננה מילה עברית, ובעברית אפשר לקרוא לזה תחבולה, או באופן יותר קולע, עצה. ואכן זכינו שרבותינו נתנו לנו אינספור עצות ותחבולות עבור כוונה בתפילה. וכשם שאין 'פטנט' שמרפא את כל החולים ואין פטנט שפותר את כל הבעיות בעולם הזה, כך אין עצה ותחבולה שיפתרו את כל בעיות הכוונה בתפילה. וטוב שכך, מפני שאם היו נגמרות הבעיות, לא היתה לעבודתנו משמעות ולחיינו לא סיבה וטעם.

הקב"ה בחסדיו העצומים השאיר לנו עבודה גדולה לשכלל את העולם גם בענייניו החיצוניים ועוד יותר בענייניו הפנימיים. ועל זה אמרו רבותינו "הן יראת ה' היא חכמה" – שהיא לבדה חכמה, שכן בלשון יווני קוראים ל'הן' אחת. והחכמה היא העצות שכל אחד מאיתנו מעניק מדעתו לאור כל העצות המופלאות שיש בדברי רבותינו, תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים.

למה חשוב שהתפילה תהיה מתוך שמחה של מצווה? מה הבעיה להתפלל מתוך דיכאון ולב נשבר?

הצירוף "דיכאון ולב נשבר" הוא אמנם שכיח ומצוי, אבל רבותינו לימדו שהוא מוטעה. זה דבר חיובי להתפלל בשברון לב שמביא לשמחה כאותו בן המתחטא לפני אביו, אבל דיכאון הוא הפוך מהשמחה, ואותו הרחיקו רבותינו.

כשאדם פוגש מלך שרוצה בו, אוהב אותו ומקבלו אצלו חדר לפנים מחדר, ושומע את דבריו בתשומת לב וקרבה גדולה, הוא לא יכול שלא להתמלא שמחה. וישראל שעליהם נאמר "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קוראנו אליו", לא יכולים שלא להתמלא שמחה מקרבת השם שבתפילה. מי שמתמלא דיכאון מלמד על עצמו שאינו מבין את המעמד.

אכן, פעמים רבות התפילה היא על צרות גשמיות או רוחניות, ולכן יש בה צד של שברון לב. אבל כשמביאים את הצרות והקשיים שמלווים אותנו מחוץ לתפילה – ואפילו יהיו מפני החטא שמרחיק אותנו מה' יתברך – אל תוך התפילה, ושופכים אותם לפני אבינו מלכנו, אוהבנו, זוכים להגיע לשורש של ריפוי כל הקשיים הגשמיים והרוחניים – קרבת ה'.

כיצד להידלק מקטע פשוט בתפילה?

במערכת התאים בגוף האדם ישנן שתי שכבות, האחת אחראית על התפקוד החיצוני, כמו למשל רשתית העין, תא עור או חלק מגזע המוח, ואילו השנייה היא יותר עמוקה. ההבדל ביניהן הוא הנושא את הצביון של DNA בתפקיד, אבל ה האדם, שווה בכל השכבות ובכל התאים.

כך גם בתפילה. ישנם גוונים שונים בנוסחים שקבעו לנו רבותינו, בחלקים מהם נפתח הלב יותר מאשר באחרים, אבל עצם התפילה הוא העניין שאדם זוכה של התפילה זה לעמוד לפני DNA לדבר עם ה'. ה מלך מלכי המלכים ולדעת שהוא שומע ומקשיב בעומק לפנים מעומק, שאין לו דמיון כלל במציאות שלנו. כשתעיין בדבר, תמצא כי התיאור 'קטע פשוט' אינו שייך לאף מילה בסידור.

חז"ל אומרים על התפילה שהיא מהדברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם. ייתכן וישנם פסוקים שמעוררים אותך יותר מאחרים, אבל אם תתבונן בפנימיות הדברים האמורים, תוכל לבעור באהבת השם מכל מילה בסידור. 

איזה מין תפילה אני צריך, מלאת התרגשות או יציבה ורגועה שמחוברת לשכל?

הצבת השאלה שלך "או־או" לא פורשת את כל האפשרויות. האם אין אפשרות להיות מלאי רגש וגם מקושרים לשכל?

ודאי שאפשר, וכך ראוי ורצוי. אמנם, לעתים השקעה בצד אחד מקשה על פיתוח הצד השני, אך פעמים אחרות שההשקעה ברגש מחזקת את השכל, מפני שכשאדם נתון כל־כולו בתוך הדבר אז גם שכלו מאיר לו יותר.

מאידך, ההשקעה בשכל מחזקת את הרגש, מפני שכשהדברים בהירים לו, נקודת המבט שלו מאירה, וגם הרגש מתעורר יותר בקלות. אבל באותם פעמים  שהעניינים סותרים זה את זה – הדבר תלוי בנפשו של כל אחד ובמצבו באותה שעה.

באופן כללי  ברור שהתפילה בעיקרה שייכת יותר לעולם הרגש כמאמר רבותינו "איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה".

איך מצליחים להישאר מרוכזים בתפילות הארוכות?

העיקר הוא הלב והאכפתיות. כשאדם נותן את ליבו שזהו זמן של חידוש הקשר שלו עם ה' יתברך וטהרת האישיות שלו מכל פגמיה; זמן שבו הוא זוכה להיות אחוז ודבוק בדמותו של הכהן הגדול הנכנס בסילודין לפני ולפנים, אל המקום בו גלויה האהבה הגדולה של הקדוש ברוך הוא לישראל, בדמות שני הכרובים כאשר לוחות הברית מחברים ביני הם;

כשאדם מתבונן בכך שטהרתם של כל ישראל בכל השנה יונקת מהשעה הזו, אזי האישיות נקראת מאליה להיות נוכחת. הפסוק "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" מקבל תיבת תהודה שאין כדוגמתה.

טוב להתכונן וללמוד את ענייני היום ולהבין את תוכן התפילות, ועל גבם לעיין בעומק מהותו של היום הקדוש, כל אחד לפי ערכו. בעזרת ה' נזכה לכוון ליבנו יותר בתפילות, ומתוך כך להידבק בה' יתברך.

כבר הרבה זמן לא היה לי עונג בתפילה, איך מחזירים אותו?

ראשית, מרפים מהלחץ. אנחנו לא מתפללים בתנאי שיהיה לנו עונג – אנו מתפללים כי זו מצוות ה' עלינו, לעתים מתענגים ולעתים לא…

ובכל זאת, צריך לעשות מה שאפשר כדי להתענג בתפילה. עיקר התענוג בתפילה כלול בחזרה על היסודות הפשוטים והעיקריים של היהדות. כשאדם מתפלל הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים שאוהב אותו אהבה עד אין קץ, וחפץ בכל מילה ומילה של פנייה אליו.

אם לא היו סיבות הידועות לפניו יתברך, כל משאלה שאנו מזכירים בתפילה הייתה מתקיימת מיד, מרוב אהבתו. העובדה שהיא לא תמיד מתקיימת, היא מפני שהאהבה היא עוד יותר גדולה, עד שהקדוש ברוך הוא מוכן לדחות את בקשתנו מפני הטובה שנכונה וממתינה לנו.

ואף על פי כן, אין התפילה חוזרת ריקם. כל תפילה פועלת פעולות אין קץ בכל העולמות כולם.

איך אפשר להתפלל באופן של "כל עצמותי תאמרנה"?

בדרך כלל האופן הנכון הוא להתקשר לדמויות של עובדי ה' שזו דרכן ומידתן, כי הסביבה והאטמוספירה הם בעלי משקל רב מאוד בהקשר של הבעירה הנפשית. כמעט בלתי אפשרי שאדם יפתח מעצמו בעירה כזו רק על ידי התבוננות שכלית בלי דבקות בתלמידי חכמים ועובדי ה'. 

ובענין זה, לא רק ש"גדול שימושה מלימודה", אלא שהעיקר שעליו הכל עומד הוא "שימושה". ושימושה כאן אינו רק לראות כיצד הדבר נעשה בפועל אלא להידבק באש הקודש של "כל עצמותי תאמרנה" של עובדי ה'. 

כמובן כדאי להיעזר גם בדברי תורה שמעוררים את הלבבות. ואמנם יש גם יחידים שליבם פתוח עד כדי כך שמדברי תורה לבד נפשם נשפכת כמים לפני ה', אבל הרוב זקוקים לסביבה שתסייע בעדם.

לא משנה כמה אני מתכונן לפני, כשאני פותח את הפה בתפילה אני רוצה רק לסיים עם זה כבר… מה לעשות?

השאלה נותנת מעט מאוד מידע עליך ועל הבעיה. אתה לא מספר מה הן ההכנות, גם לא מה ההרגשה שגורמת לך לרצות לסיים. נאמר דבר אחד כללי: הרצון שלנו לסיים דברים הוא מפני שאינם יוצרים בנו עניין, אינם נותנים בנו חיות, ואינם נוגעים לנפשנו במקום בו היא נמצאת.

אין טעם לתפילה בלי אמונה פשוטה וחמה שהקדוש ברוך הוא שומע תפילה ושמח בפנייתי אליו. ההכנה צריכה לעורר ולפתח את האמונה הזו בקרבנו ולהראות איך ה' נוכח מולנו ברגעי התפילה. דוגמה לדבר: מותר לעבור גם לפני גדול הדור שלומד את עמקי סודות התורה, אך אסור לעבור בד' אמותיו של המתפלל, ואפילו הוא עם הארץ, מפני השכינה שלפניו. אם תחשוב על זה, תקבל דוגמה מוחשית לכך שה' שומע תפילה במובן העמוק ביותר של המילים, ואכן קרוב ה' לכל קוראיו.

יש לי הרבה עומס בעבודה והוא מטריד אותי בתפילה. איך להשתחרר ממנו?

אנחנו בני אדם והמחשבות שלנו מטבען רצות למקום של דאגה, ולכן זו משימה לא קלה. ראשית, יש מקום לעשות בדיוק להפך – למשוך את התפילה לתוך העומס לומר בעזרת ה' בכוונה, ולהתפלל גם תוך כדי עבודה שה' יכונן את מעשה ידינו וישרה בהם את נועמו.

הדבר השני הוא הכנה לתפילה, והדברים נפסקו בהלכה והתבהרו בספרי החסידות והמוסר: אדם צריך ליישב דעתו שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים, שהוא זן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, וכל ההצלחה בענייני העולם תלויה בתפילתנו יותר מכל עניין ומאמץ אחר.

אמנם אנו מצווים על פעולה ועשיה, אבל הקול העיקרי הוא לעולם קול יעקב, שמתפילתו מתברך העולם כולו. על כן תוכן התפילה חורג מהצרכים הפרטיים והפשוטים ומחבר אותנו לטובה הכללית של העולם כמו ברכת השנים, בניין ירושלים וצמיחת קרן דוד במהרה בימינו.

איך אני יכולה להפוך את התפילה למעצימה ומשמעותית יותר?

אחת הבעיות הקשות של התפילה היא שאנחנו באים אליה מתוך שטף החיים ומנסים לשבץ אותה בתוך מהלך חיינו מתוך תפיסה שאנחנו חייבים לומר סך מילים, כאשר באמת היא מעבר מעולם לעולם – מהעולם זה לעולם אלוקי. ואף על פי שבודאי העולם הזה כולו אלוקי, אך אנחנו רגילים לראות בו עומד עולם בפני עצמו, שהשתדלותנו ומאמצינו הם המכריעים את כל ענייניו.

בתפילה אנחנו מגיעים למפגש עם ה' יתברך, ובזה אנחנו עוברים למרחב אחר. לכן השהות לפני התפילה וסידור האישיות והמחשבות לקראת מפגש עם ה', זו הדרך לוודא שאנו נמצאים במקום הנכון. ועל ידי כך גם התפילה תתן לנו את טעמה האמתי, טעם של אור אלוקי שעליו אומר רבי יהודה הלוי שהוא גם הגרעין וגם הפרי של כל שאר הזמן.

האם תפילה צריכה רגש?

"איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה". התפילה עניינה פעולה של הלב, והלב הוא מקום הרגשות, כמו שהכתוב אומר "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" ו"שפכי כמים לבך נוכח פני ה'", שמלמדים על הצד הרגשי שבתפילה. בוודאי שהתפילה בצורתה השלמה והמלאה כוללת את הפנייה לה' יתברך עם כל הלב.

אלא שאף על פי כן, הרגש אינו תנאי. הלב הוא בלתי צפוי, לפעמים גליו מתרוממים לגבהים בסערה ולפעמים הוא נעול ואטום. לא נצטווינו לעבוד את ה' רק כשהלב ער, אלא לעבוד עם יכולותינו באותה עת. בשעה הלב אטום, אז עצם אמירת המילים מתוך רצון לדבר בכנות ולהביא את הלב עד כמה שהדבר בידינו, גם זו נחשבת לתפילה רצויה.

מה עדיף, להתפלל בזריזות וללמוד יותר או להתפלל במתינות וללמוד פחות?

רבותינו אמרו "זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד". כשאדם עוסק בתפילה, מצוות לימוד התורה לא מוטלת עליו. מרן הרב קוק אומר שכוונת שלמה המלך בפסוק "בכל דרכיך דעהו" היא שבתוך כל דרך ודרך נדע את ה', וכשאנו עוסקים בעניין אחד אנו צריכים לראות את עצמנו כאילו הוא היחיד העומד לנגד עינינו, ואין בלתו. אמנם, לעיתים לחץ הנסיבות מאלץ אותנו למצוא זמן ולהזדרז במלאכה אחת כדי לעסוק באחרת שדוחקת, אבל אין זה לכתחילה. הדרך הטובה היא לתת את כל ליבנו ונפשנו למלאכה העומדת לפנינו, וגם זמן תפילה עומד לעצמו, ללא צורך להתחשב בעניינים אחרים. כמובן שגם לעניין הזה יש גבול סביר, ואדם יכול לשכוח את עצמו מתוך חולשה. אם זה המקרה, יש מקום לתכנן נכון את עיתותיו, אך לא לשכוח שחלק מהתכנון הנכון הוא גם לתת את ליבו למה שהוא עוסק בו כעת.

איך מסלקים מחשבות באמצע התפילה?

ההנחה שעולה מדבריך היא שיש דרך לסלק מחשבות, אך האמת ניתנת להיאמר שאי אפשר לסלק מחשבות באופן יזום ופעיל. המחקרים מלמדים כי בדרך כלל אדם חושב לפחות שלוש מחשבות בשנייה, כלומר כמאה ושמונים מחשבות בדקה, והניסיון לסלק מחשבה מסוימת רק מגביר אותה.

העיקר הוא לא להתפעל מכך שמחשבות עולות, לא לריב או להתעסק אתן, כי "המתאבק עם מנוול – מתנוול".

 כשהמחשבות מציפות אותנו, יש להשתדל בפשטות ובשלווה ולמרות הקושי, להתרכז בתוכן הפשוט של התפילה. ואם ממשיכות המחשבות לבוא, גם אז לא להתפעל. רצוי מאוד להסתכל בסידור, כמו שאמרו חכמינו שהאותיות מחכימות ומעט אור דוחה הרבה מן החושך. וכבר פירש האדמו"ר בעל חידושי הרי"מ, כי "סור מרע" פירושו – אל תעסוק ברע, אלא "עשה טוב".

מה לעשות עם מחשבות זרות באמצע התפילה?

הניסיון להילחם במחשבות זרות קושר אותנו אליהן. נסה כעת לא לחשוב על פילים – ותראה עד כמה משימת ההימנעות קושרת אותך למה שאתה מנסה לברוח ממנו. מחשבתו של אדם אינה יכולה להיות בשני מקומות בו זמנית, ולכן מעט אור של כוונת התפילה ידחה מאליו הרבה מן החושך.

אם האדם מקבל את חולשותיו כבן אנוש ואינו מתגאה לומר "לאדם גדול שכמותי לא יכול שיהיו מחשבות זרות", הוא מניח למאבק ויכול לפנות את עצמו לעמוד מול ה' יתברך, ולומר לו בפשטות וללא יהירות את מילות התפילה.

ואם בכל זאת חוזרות המחשבות? ישיב אל ליבו: זה רצון ה' יתברך ממני, שפעם אחר פעם אמסור את עצמי למילות התפילה בפשטות, בצניעות ובישרות, ובכך יעמיד את עצמו שוב ושוב לפני ה'.

בשביל מה להתפלל אם העתיד כבר נקבע?

השאלה הזו עמוקה מיני ים, ואין דעת בני אדם יכולה לעמוד על התשובה בשלמות. שאלה זו כבר שאל הרמב"ם, והיא נקראת שאלת הידיעה והבחירה: אם הקדוש ברוך הוא יודע את הכל מראש, ובוודאי אין מגבלה חלילה על הידיעה האלוקית, אזי אין לכאורה משמעות לבחירתנו וגם לא לתפילתנו. המתח הזה הוא באמת מפלאי היסודות של בריאת העולם, שהקב"ה למרות היותו כל יכול וכל יודע נתן ביד האדם בחירה חופשית ואפשרות להשפיע על ידי מעשיו ותפילותיו ולהיות שותף ביצירת העתיד. ומלבד הפלא, יש כאן גם בשורה נפלאה. מפני שעל ידי המתח הבלתי פתור הזה אנחנו זוכים שכל פעולותינו יהיו בשותפות אלוקית גמורה, לא "או הוא או אנחנו" אלא "גם וגם". הפלא הזה מזכה אותנו בקשר עמוק ומופלא עם מי שאמר והיה העולם.

האם יש עניין להתפלל שמשהו שאני רוצה יקרה בקרוב, או שלא טוב לבקש זאת ועדיף שהדבר יקרה בזמן הנכון בעיני ה'?

בתפילה כזו יש מעלה גדולה, כמו בכל תפילה ופנייה לה', אך יש גם סכנה. הסכנה היא שבתוך הבקשה נמצא איזה נסיון להיות יודע כל ותובע כל, ולהעמיד את התפילה באופן שה' יתברך 'אמור' למלא כל צרכיך באופן מושלם. ואם לומר בחריפות זאת – כאילו הוא 'עובד' אצלך, חס וחלילה.

אנחנו מבקשים שיתגלה טוב כפי שהקב"ה יודע מהו הטוב, ומתוך כך שנזכה שגם אנחנו נבין את הטוב הזה (ואם זה משמעותי – שנראה גם את הטוב בתזמון האירועים) ונהיה שותפים לו. וכמו בעניינים רבים מהסוג הזה: המרחק בין שתי האפשרויות הוא לעיתים כחוט השערה.

אם הכל מה' והכל לטובה, אז למה צריך להתפלל?

ביסוד שיטתו של הבעל שם טוב הקדוש עומד שלכל דבר שלילי יש שורש בקדושה. שאל על כך רבי פנחס מקוריץ – מהו השורש הקדוש של הכפירה, היכן מצינו כפירה בקדושה? וענה: צדקה ותפילה הם "כפירה" בקדושה.

אם אני מאמין שהכל לטובה, אז גם העניות טובה לעני ולגאול אותו ממצבו הרי זו כפירה בהנהגה האלוקית… ולמרות זאת אומרת מצוות צדקה שזהו רצון ה'.

אותו הדבר בתפילה. כיוון שהקדוש ברוך הוא עוד לא בנה את ירושלים, אם כן זה הכי טוב… אז למה להתפלל? מכיוון שהקדוש ברוך הוא רוצה שנתפלל: בריאת העולם הייתה כדי לשתף את האדם ביצירת הטוב, ולכן מבקש הקדוש ברוך הוא שבהקשרים הללו נתעלם מהנהגתו ונשתתף איתו בתיקון העולם על ידי התפילה.

התפללתי, בטחתי בה', ובכל זאת נכשלתי בטסט. למה ה' עשה לי את זה?

איני יודע, אבל אולי בשביל שתשאל את השאלה כאן ותזכה את הרבים לעיין בשאלה האמונית הזו? ה' זיכה אותך במעלה העליונה בעיון בדברי תורה, וזה יקר הרבה יותר מאשר להצליח בטסט.

ולענייננו, המחשבה שאם אנחנו מתפללים ובוטחים – יקרה כרצוננו, היא טעות מצויה וחמורה. כאילו אנחנו מנהלים את ההנהגה האלוקית בעולם ורק תנאי אחד יש לכך, והוא שנתפלל ונבטח בו. והאמת היא שמעולם לא מונית לנהל את ההשגחה האלוקית, והקב"ה מנהיג את העולם לפי עומק דעתו שהיא לעילא מכל הבנתנו והשגתנו. וכי אנו יודעים להסביר את פלאיו של אטום אחד? וכי אנחנו יכולים להשיג מעט מגודל פליאותיו של יצור קטן שבקטנים? ואם כן בוודאי לא נוכל להסביר את ההנהגה האלוקית.

התפילה והבטחון בה' עצמם הם מעלה ונפלאה, אשריך שזכית. הציפייה שהקב"ה 'יאלץ' לעשות כרצוננו היא טעות, וממנה אתה צריך לשוב – ואשריך לכשתשוב.

צריך להתפלל על שינויים לטובה במצבים גרועים או על כך שיהיה לנו טוב באותם מצבים?

כשאדם אינו יודע מה טוב, אין שתי אפשרויות: בודאי שיתפלל שיהיה כפי שהקדוש ברוך הוא יודע שזה טוב.

אבל אם יש לו נטיה לצד אחד או שיש לו ודאות מנקודת מבטו שטוב יותר שהקדוש ברוך הוא יאפשר אפשרות מסוימת, יתפלל עליה וישפוך נפשו לה' מקירות ליבו.

והרי בתפילת שמונה עשרה אנו מתפללים שהקדוש ברוך הוא ירפא חולינו, יברך שנתנו ויקבץ גלויותינו!

אף על פי שהייסורים שלעתים באים עלינו הם טובים, בכל זאת אנו מתפללים שיהפוך לנו הקדוש ברוך הוא את הטובה העליונה עד שתתגלה בתור טובה גם במבטנו המוגבלוהזעיר.

מרגלא בפומיה של הרבי מליובאוויטש זי"ע "שיהיה דוקא בטוב הנראה והנגלה". לא רק טוב, אלא טוב שגם נראה לעיני בשר, כפי הדעת האנושית.

איך לעורר רחמי שמיים על חברותיי למען שידוכיהן?

אני בטוח שאת יודעת את התשובה, מפני שאת בוודאי נוהגת על פי התשובה הזו כל יום ויום. שהרי היא מהיסודות העמוקים המפורסמים הבסיסיים של היהדות: תפילה!

הניסיון להמציא את הגלגל מחדש ולהביא איזה רעיון שאף פעם לא שמעת ולא חשבת עליו, כביכול 'הדבר הנכון' ש'יאלץ' את ריבונו של עולם לגאול אותן מסבלן, נובע מחוסר אמון בכוחה של תפילה.

האמת היא שיחד עם זה שאנחנו כואבים מאוד את הכאב של מי שמחפש את זיווגו ולא מוצא, זכינו במתנה יקרה מאוד שהוא קרוב אלינו ושומע תפילתנו. ועם זאת, אין פירושה של תפילה שהיא ודאי תתקיים או שאנחנו נהפוך למנהלים של העולם. ה' יתברך מנהיג את העולם בחסד מופלא, הרבה יותר טוב מכל התכנונים והשאיפות שלנו.

אם הקדוש ברוך הוא קבע גורל לטובה, האם יש סיכוי שתפילה תשנה את זה לרעה?

גם כשהקדוש ברוך הוא גזר גזרה לטובה, התפילה מביאה תועלת מופלאה בשני מישורים: ראשית, שעל ידה ייתכן ותבוא טובה גדולה עוד יותר. והשנייה, והיא עמוקה יותר, מפני שכשהטובה באה גם על ידי תפילתו של האדם, השותפות שלו בשפיכת לבו על דבר זה לפני ה' יתברך, מעמיקה את הקשר שלו אל אותו הטוב, ואת הקשר בינו ובין גזרותיו של ה' יתברך.

המחשבה שמפני התפילה הקדוש ברוך הוא ירע לאדם היא רחוקה מאוד והיא מצויה רק בתפילות שאין חפץ בהן, כדוגמת "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה" (משלי כ"ז). אולם אין לחשוש לדבר זה, ועל האדם להיות סמוך לבו ובטוח בה' יתברך שיגלגל על ידי תפילתו טובה מרובה. 

האם נכון לבקש מה' שיעזור לי לצאת מקושי מסוים? הרי הוא נתן לי אותו למטרה כלשהי, לטובתי.

המטרה בכך שהקדוש ברוך הוא נותן לנו קשיים היא בשביל שנתפלל אליו ונצא מהם, ולא בשביל להרע לנו. כמו שאמרו חז"ל, "למה נבראו אמהות עקרות? מפני שנתאווה הקדוש ברוך הוא לתפילתן". כלומר, הקדוש ברוך הוא בכוונה תחילה אכן רצה את העקרות שלהן, אבל לא כדי לצער אותן חלילה אלא כדי שעל ידי הכאב תהיה להן דבקות אלוקית עליונה יותר. ואמנם, לבסוף הוא יתגלה אלינו דרך טוב, כמו שאומרים על העולם הבא "עולם שכולו טוב". אבל בעולם הזה הקדוש ברוך הוא מסתיר את פניו ועל ידי הסתרת הפנים הכאב מחדד את הזעקה שלנו אליו. וזאת הכוונה האמיתית בכל הכאבים שהוא מביא עלינו, ולכן אמרו "ואהבת את ה'… ובכל מאדך" – בכל מידה שמודד לך, הווה מודה לו במאוד מאוד, בין במידה טובה ובין במידת פורענות. מפני שמידת הפורענות מכוונת להביא לטוב ולדבקות אלוקית עוד יותר מהמידה הטובה.

האם כשאני נמצא בצרה ומתפלל פתאום לה' זו צביעות?

אם כוונת השאלה היא שהדבר נראה כצביעות מפני שבדרך כלל אינך מתפלל, או אינך מתפלל בכוונה ושפיכת הלב כבשעת הצרה, התשובה היא: בשום פנים ואופן אין זו צביעות. יש מן הראשונים שסבורים שהמצווה להתפלל מן התורה היא רק בעת צרה. ומכך אתה למד שהתורה מכירה את נפש האדם ומלמדת שדווקא בשעת צרה הקשר עם ה' מתחזק.

הצביעות אינה בשעת הצרה – להיפך, דווקא אז האמת מתפרצת והקשר העמוק והשורשי לה' יתברך מתגלה כעיקר החיים. הקושי להתפלל ביום רגיל, כאילו איננו תלויים וקשורים בה' – הוא הצביעות.

 אם ברצונך להינצל מן הצביעות, אל תרפה חלילה מן התפילה בעת צרה אלא תתחזק להתפלל גם בזמנים אחרים שהצביעות משתלטת עליהם.

עד כמה התפילה שלי באמת משפיעה על כלל ישראל?

הרבה מעבר למה שאתה יכול לשער. אנחנו רואים רק את הצד הגלוי של המציאות, ואילו הצד הנסתר ידוע לנו על ידי התורה ועל ידי רבותינו הקדושים, והם תיקנו שכל יחיד יתפלל בכל יום על כלל ישראל. אין זו מידת חסידות השייכת לצדיקים בלבד, אלא כל אחד צריך לראות את עצמו שהוא נמצא בקודש הקודשים ככהן גדול ביום הכיפורים ושופך תפילתו לפני ה' יתברך, וה' שומע תפילת כל פה וחפץ בה. לכן לא תיקנו לומר תחנון לפני תפילת העמידה, שהרי ההיגיון אומר שלפני שאדם מגיע אל המלך עליו להסיר את הבגדים הצואים ואז להתפלל. אבל רצון ה' הוא שנעבוד אותו בכל מצב בו אנו נמצאים, וחשבון העוונות מגיע אחר כך. התפילה עצמה מתקבלת עוד לפני הטהרה, ואין לנו יכולת לשער אפילו קצה קצהו של המהפך שמתחולל בכל העולמות על ידי מילה אחת של תפילה.

איפה עדיף להתפלל: בכותל,  בקבר דוד או בעיר דוד?

 ודאי ששריד בית מקדשנו, הכותל המערבי,  הוא המקום שקרוב ביותר למכון השראת  השכינה – שהרי שכינה לא זזה מבית קודשי  הקודשים. יחד עם המעלות שיש במקומות  שונים ורבים שבהם יש גילוי אלוקי מיוחד,  אין מעלה עליונה יותר מאשר מקום בית  מקדשנו.

 בכל הדורות השתדלו יהודים להגיע לכותל,  לשפוך את שיחם לפני ה' מתוך ידיעה שאין  זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים.  שלמה המלך אומר בתפילתו בעת הקמת בית  המקדש "להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה  לילה ויום… ושמעת אל תחינת עבדך ועמך  ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה, ואתה  תשמע אל מקום שבתך, אל השמים, ושמעת  וסלחת". 

תפילה במניין מפריעה לי לכוונה פנימית. זה אישי שלי. יש בכך פגם?

ודאי וודאי שהדביקות האלוקית ועבודת ה' איננה חלה באותה מידה על הפרט ועל הציבור. אדם פרטי אינו יכול לומר קדושה מפני שהשראת השכינה, וממילא הזכרת דברים שבקדושה, חלה רק על עשרה מישראל. התכללות בתוך נשמות אחרות אינה רק דרך עבודה נכונה, אלא גם תנאי להבנה אמיתית של גדולת השם ודרכי הנהגתו, מרובת הפנים והגוונים. על כן, רק בעשרה מישראל, שדעותיהם שונות ופרצופיהם שונים, שורה השכינה באמת.

יחד עם זאת, לעיתים, יש מקום גם לביטוי אישי ושפיכת הלב לפני השם יתברך באופן שנאמן מאוד לסגנון ולגוון האישי של עובד ה'.

למה צריך לקום למניין? מה זה יתן לי?

ניסוח השאלה לעתים חשוב מהתוכן שלה. שאלתך חושפת ניכור עמוק וחוסר אמון במצוותיה של התורה, באלוקיות שלה.

הנסיון לפתור שבר כבד כזה במספר מילים נראה לי חסר טעם. ובכל זאת אני מציע לך לבחון מה גרם לך לפנות ולשאול את השאלה – מה בכל זאת קושר אותך לתפילה, לקדוש ברוך הוא, ליהדות? אני מניח שכשתענה על זה בכנות, גם אתה תרגיש את הכאב ששאלתך הציפה בי כשפגשתי בה. לעצם העניין – תפילה במניין היא מעלה עליונה מאוד, עד שאמר המגיד ממזריטש שתשעה גדולי ישראל לא יכולים להגיד קדיש וקדושה, ואילו על עשרה יושבי קרנות שורה השכינה. זו זכות לעמוד בפני ה' מתוך עדה בישראל, זכות שחבל להפסיד אפילו פעם אחת.

חשוב לי מאוד להתפלל במניין, ואם אני מאחר קצת זה גורם לי המון לחץ. איך אפשר להמתיק את זה?

בדרך כלל אנו מאחרים כי אנו מניחים שלא נורא לאחר. בדברים שחשובים לנו באמת איננו מאחרים. אדם סבור לעתים שאם הוא יגיע דקות לפני תחילת התפילה, יש בכך בזבוז זמן ולכן הוא מחליט להגיע בדיוק בזמן. אך כיון שאין לתפילה חשיבות מספקת בעיניו הוא מוצא את עצמו מאחר ונאלץ לרוץ בתפילתו, ומרגיש בצדק לא בנוח.

הדרך הטובה ביותר היא לא לאחר, ולתכנן את הזמנים כך שתגיע בזמן ואף קצת קודם.

האמת היא שלהגיע מספר דקות לפני התפילה זו הדרך הנכונה כדי שהאדם יסדר את מחשבותיו לפני מי הוא עומד, לחשוב על הזכות הגדולה שהקדוש ברוך הוא רוצה בתפילתו ולכוון מתוך שמחה ופניות נפשית את מחשבתו לדבר עם ה' יתברך ולשפוך לפניו את ליבו.

אם בכל זאת איחרת, עשה כפי הכתוב בשולחן ערוך היכן לדלג לפי הדרכת רבותיך. אל תעסוק כעת בחשבון נפש, שמח בתפילתך ונהג על פי המבואר בהלכה, היא רצון ה'.

אני מתפלל די לאט והמניין רץ לי מהר מדי. לא עדיף להתפלל לבד בקצב שלי?

 מעלת המניין היא עצומה ונפלאה, ועל כך אמר המגיד ממזריטש, שתשעה מגדולי הדור אינם יכולים להגיד 'קדיש' ו'קדושה', מפני שהשכינה בצורתה המלאה אינה שורה עליהם. לעומת זאת, כל עשרה פוחזים יכולים ומחויבים לומר 'קדיש' ו'קדושה' מפני השכינה ששורה ביניהם.

הזכות להיכלל בתוך עדה מישראל היא כל כך יקרה ונשגבה, עד שכל המעלות האישיות נמסות בפניה. לכן רוב גדולי ישראל, עם כל רצונם להאריך בשפיכת הנפש בתפילתם, היו מתפללים במניין ו"הופכים את העולם" כדי להתפלל במקום בו השכינה שורה. יחד עם זאת, יש שנקטו במידת חסידות מיוחדת והיו מתפללים ביחיד, אבל אין זו הדרך לרבים וגם לאו דווקא המעלה הגדולה יותר.

 אם יש באפשרותך למצוא מקום שמתפללים בו יותר בנחת, הדבר רצוי. ואם לאו – הדרך הנכונה היא להעמיק הרבה במעלת הקדושה של עשרה מישראל, ולשמוח שמחה עצומה על היכולת להיכלל בקדושתם.

מה עדיף: להתפלל מהר במניין או במתינות ביחיד?

מדבריך נראה כאילו יש רק שני פתרונות אפשריים אבל לעתים יש פתרון שלישי, שאנחנו עוצמים את עינינו מבלי לראות אותו: עדיף למצוא מניין מתון.

אם באמת אין שום אפשרות אחרת, אז הכל לפי האדם – יש מי שהשייכות אל הציבור מעוררת אותו לדבקות אלוקית מפני שהוא יודע שהעמידה לפני ה' היא כחלק מהאומה הישראלית, ודוקא השייכות אל הציבור גורמת לו לדבקות עליונה ונשגבה. אבל יש גם מי שהשתפכות הנפש במתינות ובמתיקות, בדבקות נפשית שדורשת אריכות זמן, מאירה בהם יותר. בדרך כלל אלו אנשים יוצאי דופן ואז יש מקום להקל וכך היו עושים חסידים מיוחדים ואנשי מעשה. אך הדרך הרגילה והמשובחת היא להגדיל את הדבקות של התקשרות עם הציבור ולהתפלל במניין.

אולי אני נשמה של תורה ולא של תפילה?

לכל אחד יש שורש נשמתו, וכשרבותינו אומרים שהעולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, הם התכוונו בין היתר לומר שיש נשמות ששייכות לעמוד התורה, יש ששייכות לעמוד התפילה ויש לגמילות חסדים.

אלא שהשייכות לעמוד אחד אף פעם איננה מלאה. כשם שאדם לא יכול לומר "אני נוטה לאכילה ולא לשינה" או להיפך, כך עיקר הגילוי האלוקי בנשמתו של אדם מתוך קישורו לתורה אינו פוטר מתפילה ומגמילות חסדים. הקישור בחלק אחד אינו פטור וניתוק גמור משורש אחר, חוץ מיחידי סגולה כרשב"י וחבריו, שעליהם נאמר שהיו פטורים מתפילה, וייתכן ותורתם היתה עליונה כל כך שהיא כללה את שורש התפילה גם יחד.

שלושת העמודים שייכים לכולנו במינונים שונים, ואם אתה מוצא לפחות לפי שעה שהקישור שלך לתורה גדול יותר, אדרבה – תפתח אותו, תגדיל אותו ותנהג בעמודים אחרים כשאר הציבור הבינוני.

התפללתי בכוונה גדולה ואז גיליתי ששכחתי לומר "יעלה ויבוא". חזרתי והתפללתי בלי כוח. זה אומר שהתפילה הראשונה נזרקה לפח?

נזרקה – ודאי שלא. כשאדם הוציא מפיו שם שמים לבטלה, יש מקום לעשות תשובה כדי שבעומדו לפני המלך לא תיפול חלילה טעות בידו. יחד עם זאת, הוא בודאי טועה בדבר מצווה, שפטור מן החטאת על פי ההלכה.

כשמתפלל שוב, הרי הוא עושה תשובה על טעותו ומתקנה. תשובה זו מרימה גם את התפילה הראשונה, יש בה עילוי של בעלי תשובה, ואם מצינו שיכולה תשובה להפך זדונות לזכויות, קל

וחומר שהיא יכולה להפך שגגות לזכויות. לאחר שהאדם עשה תשובה, הוא מסוגל להתפלל שנית בחילא יתיר מתוך שברון הלב על טעותו. "תפילה לעני כי יעטוף", עוני התפילה הראשונה מצטרף לתפילה השנייה, ובעזרת ה' יעלה מעלה מעלה.

איך מתבודדים?

אנשי כנסת הגדולה תיקנו ברוח קודשם את נוסח התפילה הקבוע, וכללו בתוכו את כל הנצרך לכל דורות ישראל עד ביאת משיח צדקנו.

לכן קובעת ההלכה שבעיקר התפילה והברכות אין לשנות ממטבע שקבעו חכמים. בדורות האחרונים שתל הקדוש ברוך הוא את רבי נחמן מברסלב, אשר לימד לצאת אל היער או אל השדה, ולדבר עם ה' יתברך בשפה פשוטה כדבר איש אל רעהו בלשונו, בדרך הביטוי שלו ובהתאמה לאישיותו. יש בכך יתרון גדול משום שכך אפשר לעקוף את הקושי והרגילּות שבאמירת אותו הנוסח בכל תפילה שלוש פעמים ביום.

וגם אם אין בהתבודדות את המעלה של תפילה ברוח הקודש של אנשי כנסת הגדולה, ודאי שיש בה מעלה של הרגשה מחודדת של עמידה לפני ה'. אשרי מי שזוכה לכך!

האם זה טוב להתפלל עם תנועות חיצוניות או שעדיף להתפלל ללא תנועה?

החת"ם סופר אמר שהשולחן ערוך מחייב את כל ישראל בשווה, אבל בעניינים של חסידות צריך כל אחד ללכת בדרך שמרוממת אותו ומקרבת אותו לה' יתברך, ובה לדבוק.

כך גם בעניין התפילה. אדם צריך לבחור בדרך שמקרבת אותו לה', דרך שמעוררת בו יותר דבקות אלוקית.

 יחד עם זאת, במקביל לבדיקה הפנימית מה מרומם אותנו, יש לבדוק את ההתאמה של מעשינו לסביבה בה אנו פועלים. הרמח"ל מסביר בספר מסילת ישרים כי דוקא בענייני חסידות צריך לשקול היטב את התוצאות, שלא יבוא על ידי חסידותו לידי תקלה או פגיעה בסובבים אותו. ואפילו אם יגרום להם לגנות אותו שלא בצדק, גם זו סיבה שלא לנהוג במידת חסידות.

האם אני ראוי להתפלל אחרי שחטאתי במזיד?

 בהחלט. אחת הסכנות שדיברו עליה רבותינו היא שאדם יחמיר בעניין התשובה וביכולתו לעבוד את ה', ועל ידי כך יישאר בחוץ. עצת היצר היא לומר לאדם "כיוון שחטאת שוב אין לך סיכוי, ולכן האפשרות היחידה שלך היא לבוא אלי" – ושם הוא נופל שוב. זוהי תחבולתו המתוחכמת של היצר הרע, והתוצאה כמובן משמחת אותו עד לב השמיים.

הר"ן בדרשותיו מאריך להסביר שהתשובה היא עניין קל, ומיד לאחריה אנו קרובים יותר אל ה' יתברך. כדי לא להיכשל בתחבולת היצר היא צריכה להיעשות דוקא בצורה מתוכננת. הזמן הנכון לכך הוא כאשר האדם מנהל את עצמו ומקדיש את הזמן לתשובה, מתחרט ומתוודה על חטאותיו, ואחר כך ישמח שמחה גדולה שזכה להתקרב שוב אל ה', ונקרא אהוב ונחמד אצל המקום ברוך הוא.

באיזה קטע בתפילה אפשר לכוון על תאונות דרכים?

את התפילה תיקנו אנשי כנסת הגדולה שהיו חכמים ונביאים, ובמילות התפילה הם הכניסו את כל הנצרך לכל ישראל לכל דורותיהם. כל אדם באשר הוא שם, עם הצרות הפרטיות שלו, ובוודאי האומה בכל שעותיה, הכל כאשר לכל – נכלל בתפילה. אולם איננו תמיד יודעים למצוא איך כל פרט נכלל ברוח ה' שהייתה לאנשי כנסת הגדולה.

 לכן אנו סומכים על קדושתם של מתקני התפילה, ועל הנוסח שלהם שאתו מתפללים ישראל.

באופן כללי, בברכת "שומע תפילה" אפשר להכניס את כל הבקשות משום שהיא כוללת הכל. ואם נוטה ליבך לדרוש דבר יותר פרטי, אולי תכלול זאת ב"ברך עלינו" כי יש בתאונות העדר ברכה, או ב"שבור אויבים" כי גם זה אויב של החיים. אבל אם תדרוש, אין לדבר גבול – ו"דרוש וקבל שכר".

אני יודעת שכל דבר מגיע רק על ידי תפילה. אז איך יש אנשים שמקבלים דברים שלא על ידי תפילה?

 ההנחה שלך אינה מדויקת. עינינו רואות ששפע משמיים מגיע גם למתפללים וגם לשאינם מתפללים, גם לצדיקים וגם לרשעים, לבני ברית ולשאינם בני ברית. זוהי דרך נפלאה מדעתנו של ההנהגה האלוקית, השכר והעונש אינם גלויים באופן בהיר בעולם הזה.

אין לנו ספקות שהתפילה באמת מקשרת אותנו לה' יתברך, ומתוך כך היא פותחת את צינורות השפע. אולם אלו הם צינורות שפע אמיתיים, שנפתחים רק על ידי תפילה.

השפע החיצוני של העולם הזה יכול לבוא שלא על ידי תפילה, אבל הקשר הרוחני המגיע יחד עם השפע הגשמי לא יהיה גלוי בו, והוא עלול אפילו להרחיק את האדם מבוראו, וכמו שאמר קהלת: "ראיתי עושר שמור לבעליו – לרעתו".

קיבלתי עצה לחיזוק האמונה וההודאה לה', לומר כל יום פיוט "נשמת כל חי". האם נכון לעשות כך?

 לא מצאנו איסור לומר כל יום "נשמת כל חי", ובלבד שתיזהרי שלא להזכיר שם ומלכות לשווא. אך מצאנו בעניין דומה איסור מפורש – חז"ל הזהירו שכל האומר "הלל" בכל יום הרי זה מחרף את קונו. למרות שנראה כאילו הוא מוסיף שבח, אינו אלא גורע. משום שמי שמשווה בין הימים המיוחדים והמרוממים ובין היום יום, בדרך כלל אינו מרומם את חיי היום יום אלא משפיל את הייחודיות של הרוממות. אם אדם יביא לבני ביתו מתנה בכל יום, אז ימים מיוחדים כמו יום הולדת ויום נישואין יאבדו את ערכם. כך גם האומר הלל בכל יום.

הדרך הנכונה היא להשתדל להעמיק בכוונתנו בשבחים שנאמרים בכל יום, כמו בברכות קריאת שמע, ברכות השחר, בתפילת שמונה עשרה ובשאר הברכות. וכל המוסר נפשו כדי לתת לבבו ואישיותו למה שתיקנו לנו רבותינו, הולך בדרך הסלולה בטח.

איך להתמודד עם אנשים שמדברים כל התפילה?

במקומות לא מעטים בית הכנסת הופך למקום שיחה. הדבר אינו ראוי ואינו מביע את הכבוד הראוי למקום. בית הכנסת נקרא מקדש מעט, ובפרט בשעת התפילה. ההפרעה לאחרים גורמת שלא רק שהאדם אינו חולק כבוד למלכו של עולם אלא אף מפריע לאחרים ונמצא חוטא ומחטיא.

עם זאת, יש מקום ללמד זכות מסוימת, שהרי בית הכנסת נקרא על שם הכינוס, והשכינה שורה דוקא על עשרה מישראל שהתקבצו יחד וזה מפגש שקשה למצוא כדוגמתו.

לגבי התוכחה, השאלה המרכזית היא האם ניתן להצליח במשימה. אם הניסיון לתקן יגרור מחלוקות וכעסים ורק יחמיר את המצב, אין בכך כל טעם. במקומות שבהם על ידי הערות, דפיקה על השולחן או פנייה בדרך ארץ יתוקן המצב, ודאי כדאי לעשות כן. גם אז יש לשקול את המחיר כנגד השכר. בבית המדרש שלנו אנו משתדלים להקפיד על העניין, והדבר גרר גם מחירים מסוימים, ובכל זאת לעניות דעתי הדבר היה כדאי. אם הדבר מפריע ביותר צריך לשקול איך ואיפה להתפלל באופן שמאפשר ריכוז בשעת התפילה.

אני כל הזמן שוכח לברך אחרי שאני אוכל. מה יהיה אתי?

 כשאנחנו פוגמים עלינו לעשות תשובה. התשובה כוללת חרטה על העבר, וגם את הרצון לטכס עצות נכונות וטובות איך לא להיכשל בעתיד. עצה ראשונה היא ללמוד את אותן הלכות שבהן נכשלנו, ובמקרה שלך – הלכות ברכות, ברמה הגבוהה ביותר האפשרית עבורך.

שנית, עליך להוסיף קומה רוחנית של לימוד טעם הברכות ומעלתן. בעניין זה אמרו רבותינו דברים עליונים ונשגבים, ולפי הסגנון שמאיר לך חפש טעמים עמוקים ועשירים לסיבת הברכות. שני העמודים הללו, הלכות וטעמים, נוטעים בנו התמסרות והתגייסות לעסוק בסוגיה, שייכות למצווה, ומעל הכל – המאור שבתורה שמחזירו למוטב.

העצה האחרונה היא שבכל פעם שמתחילים לאכול, כדאי לשים סימן לתזכורת, וכך תזכה לפנות אל ה' יתברך ותודה לו. וחשוב לזכור שיותר משאנו מודים לה' בגלל שאנו אוכלים, ה' ברא אותנו כדי שנאכל, נודה ונברך אותו על טובו הגדול עמנו.

מה עושים כדי לקום לתפילה בזמן?

על ההוראה "יתגבר כארי" אמר רבי מנחם מנדל מקוצק שמי שהולך לישון כמו כלב, שלא יצפה לקום כמו אריה… עיקר התיקון בקימה בבוקר תלוי בשכיבה לישון בערב: גם בשעה בה הולכים לישון, גם בכוונה ובגמירות הדעת הפנימית לקום, ובעיקר בעיקר בשאלה עד כמה תפילת הבוקר שלי היא בעלת משמעות בעיניי, עד כמה הקדוש ברוך הוא חפץ בתפילתי, ועד כמה הדבקות האלוקית שיש בה, עם הטלית והתפילין, מושכים אור אלוקי לכל היום כולו. רבי יהודה הלוי אומר בספר הכוזרי שהתפילה היא גרעין הזמן ופריו – היא הגרעין שממנו הכל נמשך, והיא הפרי שכל הזמנים מכוונים אליה. כשאנו מתכוננים בערב לקראת הקימה אנו רואים בשחרית את הפרי של מנוחת הלילה, וכשאנו מושכים ממנה אור לכל היום אנו רואים בה את הגרעין.

מה הסגולה לקום מוקדם?

הסבא רבא שלי והסבא רבא של אשתי היו חברותא בגליציה לפני מספר דורות, והסיכום ביניהם היה שלמרות הקור הרב ששרר במקומם, אם אחד מהם לא קם, השני לוקח נטלה מלאה ושופך על השני… ולא רק שאין לנרטב זכות להתלונן אלא שהוא צריך להודות לחברו וגם לבקש ממנו מחילה על שגרם לו צער.  [האמת שלא ניסיתי אף פעם, ולא בטוח שזה מומלץ… אבל בכל זאת מעורר לחשיבה האם אנחנו מתכוונים ברצינות]

בנוסף לחבר טוב שיודע לשפוך נטלה… שעון מעורר מתאים ושאר אמצעים, כדאי ללמוד על מידת הזריזות שמבאר רמח"ל במסילת ישרים ובשאר הספרים שמלמדים על מעלתה ומחזקים את הנפש במידה משובחת זו.

בהקשר זה כדאי לזכור את דברי הרבי מקוצק: "מי שהולך לישון כמו כלב, שלא יצפה להתגבר בבוקר כארי". בשביל לקום כארי צריך ללכת לישון כמו אריה. ואדם שנמרח בערב והולך לישון מעבר לשעה הרצויה עבורו ממילא נסחב ונעשה סמרטוט, ואל ייפלא בעיניו שבבוקר הוא לא מוצא בתוכו כוחות נפש שנוצקו פתאום במהלך הלילה. אדם צריך לחשב לכמה שעות שינה הוא זקוק ולתכנן בהתאם את הזמן.

מדוע אנחנו מנסים להידמות למלאכים בתפילה (רגליים ישרות, קדושה)?

העולם הזה מסתיר מאיתנו את אמיתתה של הנשמה, אבל בשעת התפילה אנחנו חוזרים להיות מי שאנו באמת: מצד גופנו, אנחנו מבקרים בעולם הזה, ומצד נשמתנו אנחנו שייכים לפמליה של מעלה. לכן איננו רק מחקים את המלאכים אלא שותפים איתם – יחד איתם אנחנו אומרים קדושה, משבחים, מפארים ומקלסים לה' יתברך, והיהדות הפשוטה אומרת שכל יהודי, צעיר ופשוט ככל שיהיה, הוא חלק מעולם המלאכים שעומד ומשבח בכל יום תמיד את הקדוש ברוך הוא. אלו חיינו האמיתיים. אפילו אם אין לנו השגה מה ההבדל בין חיות לשרפים ומדוע האופנים צריכים להתנשא כדי לומר שירה, הנשמה יודעת. אין זכות גדולה יותר לאדם מלהיזכר שהשייכות האמיתית שלו היא לפמליה של מעלה, שבה כולם אהובים, ברורים, גיבורים וקדושים.

כתוב בהלכה שצריך לקרוא קריאת שמע באימה, רתת וזיע. איך מגיעים לזה?

 חכמינו אומרים "דע לפני מי אתה עומד". כשאדם מתבונן בגדלות ה', כיצד הוא מפעיל את כל המציאות, מפרטי הפרטים הקטנים והדקים ביותר ועד המערכות העצומות של השמיים ושמי השמיים, נמשכת עליו יראה.

 כשאדם מעמיק דעתו בכך שהכל מונהג רק על ידו יתברך, ואין עוד מלבדו מנהיג ופועל בשמיים ובארץ – ומכוון בקריאת שמע להמליך אותו יתברך עלינו ועל השמיים, הארץ וכל ארבע הרוחות, על ידי כך נמשכת עליו יראה, רתת וזיע.

אם עשה את כל זה ולא זכה שתימשך עליו יראה, אבל הוא יודע שהיה ראוי שתימשך עליו יראה מפני גודלו של המלך ומפני קוטנו שלו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה כן, והקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה. אנחנו מחוייבים להשתדל בכנות, ועל כך שכרנו.

למה אומרים קרבנות לפני התפילה?

עבודת ה' אינה רק בדיבור אלא עבודה ממשית של העלאת כל דרגות המציאות אל שורשן האלוקי. בית המקדש היה התמצית של כל המציאות כולה, ועל ידי העלאת החומריות בניסוך מים ובנתינת מלח, כל העולם הדומם התעלה לשורשו האלוקי; על ידי המנחות, כל עולם הצומח התעלה; ועל ידי הקרבנות מן החי חזרו כל בעלי החיים להידבק בה', ומעל הכל האדם שמקריב אותם החזיר את כל האנושות להיות יונקת משורשה האלוקי. היום אנחנו משלמים פרים בשפתינו – בתפילותינו, אבל זוהי רק השלמה. בעוונותינו אין לנו בית מקדש, והתפילות הן התשלום לעבודת הקרבנות לפי ערכנו בהווה. אבל אמירת הקרבנות יש בה אחיזה מסוימת במדרגה של בית המקדש ממש, וכמו שאמרו חז"ל ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה". אשרי מי שזוכה לומר את פרשיות הקרבנות ולהידבק באור האלוקי ששכן בבית הגדול והקדוש, והריהו כמי שמקריב עולה וזבחים על המזבח.

לפני השינה אומרים "הריני מוחל וסולח". איך אמורים לסלוח לכל מי שפגע בנו, ואפילו במזיד?!

אנו יודעים על עצמנו שגם כשאנו פוגעים במישהו אחר הרי זה מתוך בלבול וחולשה, ולא מפני שבאמת אנו רוצים לפגוע בזולת חלילה. וכשם שאת עצמנו אנו תמיד דנים לזכות כשאנו פוגעים באחרים, ויודעים להבדיל בין הפגיעה מצד הלבושים החיצוניים שלנו לבין עצם דמותנו ואישיותנו שרוצה רק טוב, כך עלינו להביט בכל מי שפגע בנו כדי שנוכל למחול ולסלוח לו. חשוב לדעת שהמחילה אינה תלויה בכך שהלב ירגיש זך וטהור מכל כאב. כשם שאדם שחייב לנו סכום כסף, אם מחלנו לו בפה, אף על פי שהלב עוד לא מסכים לגמרי, המחילה יוצאת לפועל; כך גם כשאנו אומרים שאנו מוחלים וסולחים, המחילה יוצאת לפועל אף על פי שעדיין נותרה לנו עבודה כדי לגייס את כל הלב למחול ולסלוח.

אני לא כהן ולא לוי . על מה לחשוב בברכת כהנים?

 אנחנו חיים בדור בו הרצון להתברך מתגבר ביותר, ורבים רבים מבקשים ברכות וישועות מצדיקים, סנדקאים ואחרים. אמנם, ברכות של כל יהודי מביאות ברכה, כמו שנאמר אצל אברהם "והיה ברכה", ואנחנו בניו וממשיכים את ברכותיו, אבל התורה מציינת מפורשות ברכה אחת שעולה על כולנה – ברכת הכהנים, עליה נאמר "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם".

בברכה זו הקהל עושה עצמו ככלי, לא רק לענייניו הפרטיים, שהרי פשוט הוא שהכהנים אינם מברכים רק את פלוני או אלמוני, אלא את כלל ישראל. העומדים בבית הכנסת הם נציגיו של עם ישראל לקבל את הברכה שעליה העיד ה' "ואני אברכם". ומתוך שהם השליחים לכללות ישראל, גם באופן פרטי זוכים על ידי זה לברכה מרובה.

למה צריך להתפלל תפילת שמונה עשרה, מה זה משנה באילו מילים משתמשים?

אם עומד אדם לפני פקיד בכיר, האם אינו מחפש אנשים שיעזרו בידו לשטוח את טענותיו?

כשאנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, איננו יכולים לפתוח פה לדבר בפניו מרוב קוטננו ומרוב גדולתו. חסד עשו עמנו אנשי כנסת הגדולה שתיקנו תפילה שמתאימה לישראל לכל הדורות ולכל המצבים, והנחילו לנו שפה עמוקה היורדת לשורשים האלוקיים של המציאות. מי שקיבל מתנה כזו, לא יעלה על דעתו שאין צורך להשתמש בה. וכך אמר בעל נפש החיים: "כי באמת בעומק פנימיות כוונת התפלה… הוא בלתי אפשר אם לא על ידי הנבואה העליונה ורוח קדשו יתברך אשר הופיע עליהם ]אנשי כנסת הגדולה[ הופעה עצומה בעת תיקון נוסח מטבע התפלה והברכות, שם הוא יתברך שמו בפיהם אלו התיבות ספורות, וגנוזות בתוכם כל התיקונים".

אני קורא את הקינות והפיוטים ולא מרגיש כלום. מה לעשות?

יש ללמוד את הפיוטים כדי להבינם על בורים ולא לומר מתוך חוסר הבנה. כדאי גם ללמוד על החורבן ועל הצרות שהתלוו אליו, ומנגד על מעלת המקדש ומעלתם של ישראל בזמן השראת שכינה בבית הגדול והקדוש, ולצייר לנגד עינינו כמה טוּב יושפע לישראל ולעולם כולו בבניינו ומתוך כך כמה אנחנו חסרים, כמה כאב מתלווה אלינו היום.

 אם אחרי כל זה הלב עדיין אטום, אין הדבר מוטל עלינו. דרכו של הלב שיש לו כללים משלו, ולא תמיד הוא יכול להיפתח. אנו עושים את ההכנות שלנו ובעזרת ה', על ידי אתערותא דלתתא ה' יערה עלינו רוח ממרום שיהיה לנו לב רגיש, חי וכואב את גלות השכינה.

אני מבין למה צריך תפילה על הגשם, אבל למה צריך תפילה על הטל, הרי הוא יורד לבד?…

אין בקשה על הטל אלא שבח, כמו ש"מכלכל חיים בחסד" זהו שבח ולא בקשה. בהזכרת הטל יש גם מעין כיסופים וכמיהה לעתיד לבוא, שהרי לטל יש כוח להחיות מתים, כמו שמצאנו במעמד הר סיני, שאז החיה טל התורה את נשמות ישראל שפרחו מיראת גילוי ה'.

למרות שנראה שהטל הוא תמידי, מאליהו הנביא למדנו שבמצבי קיצון גם הטל נמנע, כמו שאומר הכתוב "אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי".

הזכרת הטל מקשרת אותנו לשפע כמעט תמידי בעולם הזה, ודווקא משום כך יש בו שבח ומעלה יתרה לעומת הגשם, ועוד יותר מכך לחיים העתידיים של תחיית המתים, שבהם לא יהיה שום חסרון וגרעון, לא רע ולא מוות, אלא שפע נצחי.

איך מגיעים לברך את ברכת המזון בכוונה?

 ברכת המזון נאמרת כשהקיבה מפעילה את האישיות שלנו. לא קל לעבור לברכה בדבקות רגע אחרי השניצל… הדרך הטובה ביותר היא שהאכילה בעצמה תהיה בדבקות אלוקית, כאוכל על שולחנו של מלך, ומתוך כך הפנייה להודות לו תהיה טבעית ופשוטה.

 עצה פרקטית היא לברך את הברכה בקול רם ובמתינות, מתוך הכתב. להגיע לברכת המזון כשהלב בוער בהודאה לה' זו מדרגה נפלאה, אך "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", ומי שלא זכה לה ימשוך את לבו אחרי המעשים. האמירה במתינות, בקול רם מתוך הכתב מגייסת אותנו להיות נוכחים וממוקדים בברכה.

גם התבוננות מה היה מצבי לולא הקדוש ברוך הוא ברחמיו המרובים זיכני לאכול, מחדדת את הנטייה הטבעית להודות לה'. וכן אמירת הברכה כאיש המדבר אל רעהו ולא במנגינה רוטינית של הרגל מסייעת מאוד לכוונה.

"לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים". איזה מין קשר זה?

כאשר בשידוכים מסתפק אחד הצדדים שמא איני ראוי לצד השני, ההתלבטות מעידה לרוב על פוטנציאל גדול, מסיבה פשוטה: אם המפגש נוצר מהיתרונות של כל צד, הוא בעצם לא זקוק כל־כך לצד השני.

אך כשאדם מזהה עד כמה הצד השני יכול להוסיף לו ברכה ורוממות, שאינן לפי ערכו ושהוא לא ראוי להן, דווקא אז הקשר עמוק ועצמי. אם הדבר נכון כלפי בשר ודם, הוא נכון לאין־ ערוך כלפי מעלה! הלא גם כשאנו פוגשים צדיק מופלא, אנו עומדים לפניו ביראה ובבושה, לא מפני שאנו רעים, אלא מפני שאנו חשים קטנים ליד גודלו.

בעמדנו מבוישים לפני ה', החטאים עצמם מתמרקים, מפני שהבושה מקשרת אותנו לקדושה האלוקית ומרימה אותנו מהקטנות שלנו, ואין לך קשר עמוק מזה. זוהי יראת הרוממות.