בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני
שמות – לצאת מהרחם אל המחר

שמות – לצאת מהרחם אל המחר

עַם הוא קצת כמו אדם, וכמוהו צריך רֶחֶם לגדול בו בטרם יוכל לצאת לאוויר העולם. מהו רחם? סביבה מגוננת ומכילה המקבלת אותך כמו שאתה ונותנת לך להתפתח עד שאתה מספיק גדול וחזק.

הרחם של עם ישראל היה ארץ מצרים: נכנסנו אליה משפחה המונה שבעים נפש, בבחינת 'זרע' (מצרים אף כונתה אז "ערוות הארץ", דימוי התואם את משל האֵם); פרינו ורבינו בה, כהמוני תאים המתחלקים ומתרבים; ויצאנו עם גדול המונה שש-מאות אלף בתי אב מחולקים לשנים-עשר שבטים, כמו עוּבָּר מפותח עם כל האיברים. היציאה בקריעת ים סוף אפילו מזכירה מעבר בצוואר הרחם (לאחר עשרה 'צירי לידה', הלא הם עשר המכות).

מצרים כאמא רעה

הפסיכולוגיה היונגיאנית רואה בַּסמלים וּבַדימויים המופיעים בסיפורי העמים השתקפות של "ארכיטיפים" – טיפוסים ודפוסים בסיסיים השוכנים בנפשנו ומעצבים משם את עולמנו. את דימוי הרחם המגונן, כמו זה של מצרים לפני השעבוד, היא מתארת כארכיטיפ "האֵם הגדולה".

אך כפי שלעיתים הריונות מסתבכים, כך גם האם הגדולה יכולה להתהפך לשלילה. קבלו את "האם הנוראה", ארכיטיפ נקבי הרסני הרוצה לשאוב אותנו אחורה ולחנוק את התפתחותנו. באגדות האם הנוראה היא האם החורגת הרעה הכולאת את בתה המאומצת בביתה, מכשפה הכולאת ילדים בבקתתה, או מפלצת העולה ממעמקים במטרה לבלוע את הגיבורים אל קרבה. בחיים זוהי האם המשאירה את ילדיה תחת סינרה, המורָה היורדת לחיי תלמידהּ, או חבורת החברים הפוגענית המשכנעת אותך כי אין מה לחפש מחוצה לה. במצבים אלו, במקום שהרֶחֶם יוליד אותך אל הַמָּחָר הוא הופך להיות קֶבֶר הקובר אותך בֶּעָבָר.

(השוואת הרחם והקבר כאן הינה מאד מכוונת: חז"ל תיארו את הרחם כַּ'קבר' שלפני החיים, ובאנגלית המילים ל'רחם' ו'קבר' מתחרזות ומאד דומות: womb ו-tomb).

היפוך פניה של האם מחיובית לשלילית זה בדיוק גם שקרה במצרים. הפסוק "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" מסמל את רגע "התהפכות השלייה" – הפיכתה מצרים מבית גידול המגונן עלינו לבית סוהר המשעבד אותנו.

הֱיות מצרים התגלמותה של נשיות שלילית מתבטא באופן מובהק בפקודותיו של פרעה, "אם בן הוא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ ואם בּת היא וָחיה", ושוב לאחר מכן "כל הבן הילוד היְאֹרה תשליכֻהוּ וכל הבת תְחיוּן". פרעה רוצה להטביע את היסוד הזכרי שלנו, זה הפורץ, מורד וכובש, ולהשאיר רק את היסוד הנקבי, זה המקבל את המצב הקיים, משמרו ומשפרו. כך בדיוק רוצה האם הנוראה להבטיח שנישאר משועבדים לה לעד.

בזכות נשים צדקניות: הולדת הנשיות היהודית

על פניו, הפתרון כולו טמון בחיזוקו של היסוד הזכרי: פיתוח גבריות חזקה שתדע למרוד באם ולפרוץ החוצה ממעגל הקסמים שלה. ואכן, הדמויות המרכזיות הגואלות אותנו ממצרים הן בעיקרם שלושה גברים: משה רבנו, אחיו אהרן, ולהם ניתן לצרף גם את נחשון בן עמינדב, הראשון לקפוץ לים סוף וכמו לחולל את קריעתו לשניים.

אך לא די ביסוד הזכרי הזה. הוא יותר מדי אנטיתזה של האימהוּת השלילית, ניגוד מוחלט שלה המוּעד להתנגש איתה. השניים הם קצת כמו חֹמר ואנטי-חֹמר (או אולי מוטב, רֶחם ואנטי-רֶחם, אותם ביטויים בחילוף אותיות), שכאשר נפגשים מובילים לפיצוץ. בנוסף, הרי מטרתנו אינה להחליף נשיות בגבריות אלא לשלב באופן מאוזן ומתוקן בין שתי האנרגיות, הנשית והגברית גם יחד.

במילים אחרות, התיקון לְנשיות שלילית אינו רק גבריות אלא גם נשיות חיובית.

כאן נכנסות לתמונה נשות הפרשה: צמד המיילדות שפרה ופועה ובעקבותיהן צוות האם והבת יוכבד ומרים. לפי הפשט אלו ארבע נשים שונות, אך לפי חז"ל זהו זוג אחד – שפרה היא כינויה של יוכבד ופועה היא כינויה של מרים. בנוסף, לפי אחת הדעות בחז"ל פועה היא אלישבע, אשת אהרן, שלא במקרה היא גם אחותו של נחשון בן עמינדב. בקיצור, נשות הפרשה הן בדיוק אלו העומדות מאחורי ולצידי משה, אהרן ונחשון – הצלע הנשית של גואלי ישראל העתידיים.

כיצד מהוות נשות הפרשה התגלמות של אימהוּת חיובית המתקנת את האימהוּת השלילית של מצרים? בכך שהן לא רק מכילות ומקבלות את ילדיהם אלא עסוקות גם בהולדה שלהם – בשיגור הילד לעולם להגשים את ייעודו. שפרה ופועה מפייסות את הילדים אך גם מכינות אותם לחיים, ויוכבד ומרים שומרות על משה כמה שאפשר אך גם משלחות אותו על פני היאור אל גורלו הנסתר. בכך הן מקיימות ומעמידות את שלושת הגואלים, כלומר מטפחות את היסוד הזכרי במקום לדכא אותו, ופועלות את הצעד הראשון בדחיפת עם ישראל כולו משעבוד הרחם המצרי אל חיי החירות.

בכל דור ודור

גם היום בתרבותנו ישנה "אם נוראה" המאיימת להטביע את היסוד הזכרי בתוך גברים ונשים גם יחד. זוהי תרבות המדברת בשפת הרחמים, ההכלה והחמלה, אך למעשה גם מטפטפת ללבנו תרעלה: בכך שהיא קוראת לכולנו רק לאהוב ולקבל את עצמנו כמו שאנחנו, לא לדרוש מעצמנו דבר, היא מותירה אנשים רבים במצב התפתחותי ילדותי, המאופיין ברחמים עצמיים ובתודעה קורבנית הפוגעים בהם ובמכריהם.

היום כמו אז, מול תרבות הרחמים המופרזים והמחלישים צריך לנקוט בשתי דרכים. מצד אחד להשיב עטרה גברית ליושנה – לשקם ולחזק את היסוד הזכרי בתרבות, גבריות שאינה כוחנית אבל כן נוכחת, בה האדם תופס את עצמו בידיים ולוקח אחריות על חייו וחיי סובביו. אך מצד שני יש גם לטפח יסוד נשי מאוזן – נשיות שמצד אחד מכילה, מקשיבה ומקבלת, אך מצד שני גם יודעת לדרוש ולתבוע, המעודדת אנשים לצאת מקן ילדותם וללמוד לעוף. כי הרחם אינו רק מקום לגדול בו היום, אלא גם מה שמוליד אותנו אל המחר.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן