הרב ארלה הראל משוחח עם הרב יעקב אריאל

ברשות הרב, אשמח לשמוע התייחסות למקומה של עבודת ה' חסידית בדורנו – עד כמה היא נצרכת, מה ראוי להיות אופיה, ומה הדגשים העיקריים שיש לתת אליהם את הדעת.
יש אמרה קוצקאית חריפה: הבעש"ט הביא לעולם את הרעיון הנפלא של עבודת ה'. זה הרעיון, וסביב הנקודה הזו, הוא בנה מעגל שלם של דברים שיובילו אל הנקודה, אל עבודת ה', הטיש והפדיונות, וריקודים ו'לחיים', כל המערכת החסידית כולה, שסובבת סביב זה. אחר כך בא השטן והוציא את הנקודה, והמעגל נשאר וממשיך להסתובב. כל מה שבחוץ נשאר, כולם ממשיכים לרקוד, לשתות לחיים ולערוך טיש, אך ה'פינטעלע' (הנקודה, המרכז) חסרה. זו הביקורת של הקוצקער על החסידות בימיו. היא נוקבת ואולי גם מגזימה, בכל זאת נשארה גם הפינטעלע, אלא שהוא דרש יותר.
כן, אך זו זו ביקורת פנים חסידית! הקוצקר לא הפסיק בגלל זה להיות חסיד. הוא קרא לעולם החסידי – בואו נתקן את דרכנו, נשוב לדרכו המקורית של הבעש"ט, לפני שהוציאו את הנקודה.
אכן, הוא זיעזע את הדברים מהשורש ובנה מחדש. אך מעטים הלכו בדרכו, גור לדוגמה אינה בדיוק קוצק, רבים פרשו (איז'ביצ'א עוד בחייו, ואלכסנדר וגם סוכוטשוב אינן בדיוק קוצק…). צריך ללכת בעקבות הביקורת שהוא השמיע, שהייתה נכונה במידה מסוימת. הוא חלק על השגרה, על החיקוי, הוא דרש התחדשות. גם היום יש מקום לביקורת כזו או אחרת. יש לחפש את המהות החסידית, את הפנימיות, את הרעיון, ולאו דווקא את הסממנים החיצוניים.
אין ספק, הציבור צמא לנשמה חסידית, לרגש, לעבודת ה' בשמחה. אך טבעי שהנוער נמשך לרעיונות החסידיים, לשירה ולדביקות, המכניסות חיות בעבודת ה', וזה בלי ספק דבר גדול. החסידות נתנה מענה גם לאנשי מעשה ולא רק ללמדנים, לכן הקיפה את ההמונים. אם כי כאן צריך להיזהר ממה שר' חיים חשש והרב צבי יהודה – שלא יהיה על חשבון לימוד תורה. שלא לקפח את הערך העליון של לימוד תורה.
מהי התרומה שהחסידות יכולה לתרום לציבור, במה הרב מציע להתמקד?
הנושא שמטריד אותי יותר מכל הוא המצב באקדמיה. אם לא נכניס לתוך האקדמיה את התפיסה שאתה יכול להיות איש אקדמיה ובכל זאת שהכל מתוך עבודת ה', ניצור דיכוטומיה בין אקדמיה ליהדות, שקצת קיימת היום כבר. האווירה באקדמיה היא אווירה קרה של השכלה אובייקטיבית, נייטרלית, נטולת ערכים ורבים חללים הפילה. איש האקדמיה יכול לכתוב מאמר מדעי מלא באפיקורסות, ואחר כך להתפלל, שני עולמות מנותקים. צריך ליצור הרמוניה. כאן צריך מנהיגות, בתוך האקדמיה, שהסטודנטים יהיו מאוגדים בחבורות של עובדי ה'. יש כבר ניצנים של נסיונות כאלה.
על דרך פיסצ'נה?
כן, הסטודנטים נמצאים במבוכה. הם מלאים בשאלות והאוירה בקמפוסים רחוקה מתורה והם צריכים הדרכה. יש בבר אילן כולל ומדרשה, אך יש מקצועות שקשה ללמוד אותם תוך כדי. אין בקמפוסים הנהגה רוחנית, הציבור הדתי מפוזר ומפורד, חוג פה חוג שם, אבל מסגרת כללית אין. צריכים מסגרת חברתית בה לכל אחד תהיה תודעת שליחות, בדומה לחב"ד. להיות אקדמאי פירושו להיות שליח, פיזיקאי יכול לתרום לכלל ישראל בפיזיקה שלו, ופסיכולוג בפסיכולוגיה וכן בכל מקצוע, כל אחד צריך לשאול את עצמו במה אני יכול לתרום למען התורה ולעם ישראל והארץ וכבוד ה'. כרגע יש באקדמיה בעיה. כל אחד מתמודד עם בעיותיו לבד וכתוצאה מזה הרבה נשחקים, מלאים בהמון ספקות ופיצולי אישיות.
למעשה, אולי כדאי לעבוד בשני שלבים – כבר בישיבה ליצור אווירה של חבורת 'בני מחשבה טובה', שהישיבות יוציאו מתוכן חבורות של עובדי ה'?
לכאורה רעיון יפה. אך צריך להבין, ישיבה אינה מכון לקורסים, אלא מקום שלומדים בו תורה לשמה. זו מהותה. ישיבה לא מתכננת תוכניות מחוץ לישיבה, כל אחד מתכנן לעצמו. הישיבה רק מציידת כל אחד בארגז כלים וכל אחד הולך לקמפוס שלו, או לכל מקום אחר. צריך מסגרת מחוץ לישיבות ובתיאום עם הישיבות שתכין את היוצאים לקראת עתידם. יש נסיונות, הם בוסריים עדיין, אבל זה יותר טוב מכלום. לא מספיק שיעור תורני, אליו הסטודנטים רק באים והולכים…
זה ליטאי מדי…
נכון, לכן צריך חסידות! החסידות חידשה והעצימה את מוסד החבורה. צריך שטיבעל שהוא לא רק מקום של תפילה, ולא רק מקום שבו פעם בשבוע יש שיעור, אלא מסגרת חברתית של הוויה שלימה, של אוירה רוחנית. עצם הישיבה ביחד, טעימה משותפת 'גדולה לגימה שמקרבת לבבות', אחד שואל לרעהו 'מה שלומך', כל אחד מספר על בעיותיו, ככה נוצרת חבורה של עובדי ה' למטרה משותפת, שתומכת ועוזרת. החבורה החסידית היא דבר בעל ערך עצום, וחבל שעם כל החיקויים שהזכרנו לעיל, דווקא את הדבר החשוב הזה, החבורה החסידית, עוד לא מחקים… ולזה לא צריך דווקא מנהיג יחידי. אמנם כשעולות התלבטויות קשות צריך מנהיגות רוחנית, אבל בדברים היום יומיים איש לרעהו יעזורו. החבורה יושבת, שרים ביחד, אומרים דבר תורה, מספרים סיפור חסידי, מתלבטים בשאלות החיים ומטכסים עצות איך להתחזק. החבורה מדבקת, ואין לזה תחליף. הרי הבעיה המרכזית בקמפוסים היא האווירה הסטודנטיאלית, לכן צריך ליצור אווירה אלטרנטיבית, קדושה, מרוממת. לחסידות יש מענה לציבור הרחב לבעיות רבות.

מתוך ספר הנערך בימים אלו