לא היה פשוט לארגן את השבת הזאת, ללא ספק. עברו כבר כמה שנים טובות מאז השירות הלאומי, וכל אחת מהחבורה המשיכה בדרכה לאן שהמשיכה. אנחנו ממש לא גרות קרוב אחת לשנייה, ולא יוצא הרבה לשמור על קשר ביומיום העמוס, בטח לא להיפגש.
לא יודעת מה נחת עליי פתאום, אבל החלטתי לארגן לנו שבת חברות. נועה, תהילה, הדר, אסתר ואפרת – צוות בנות השרות הלא-נשכח של שנת תשס"ח.
התגעגעתי לשיח החברי הפשוט שהיה לנו פעם, לחבורה שלנו, שכל אחת הרגישה בה בטוחה.
פעם היו מספיקים לנו חמישה כיסאות כדי לשבת כולנו מסביב לשולחן. היום אנחנו צריכות לפחות שנים-עשר.
השבת התחילה קצת מוזר. בכל זאת, יש משהו משונה בלפגוש חברות שפעם הייתן יודעות הכל אחת על השנייה, מדברות על הכל. ועכשיו…
בסעודת השבת האווירה הלכה והתחממה. העלנו נוסטלגיות, צחקנו, סיפרנו קצת מה קורה. אחרי הסעודה, החלטנו שניפרד מהבעלים (חוץ מהדר…) והילדים (חוץ מתהילה…) ונחזור לסלון לעונג שבת. לדבר כמו שצריך.
התיישבנו על הספות עם כוסות תה מהבילות ועוגות מעולות שכל אחת מאיתנו טרחה להכין, ולרגע היה שקט. כולנו ידענו בתוכנו שלכל אחת יש המון מה לספר, אבל… מי תהיה הראשונה?
"אז הדר… יש לך מישהו עכשיו?" שאלה אסתר בישירות האופיינית לה את השאלה שכולנו רצינו לשאול.
ראיתי שהדר מתלבטת לרגע אם לענות או לא, ואז היא אמרה: "לא. עכשיו ממש סיימתי קשר ארוך ומורכב". הופתעתי קצת מהתשובה שלה. היא הייתה יכולה להתחמק ולהחזיר לאסתר שלא שואלים שאלות כאלה. אסתר לא נעלבת מזה. אבל… הבנתי שהיא החליטה לפתוח פתח לשיח כנה ואמיתי בינינו, החברות משכבר הימים.
הדר סיפרה לנו על הקשר האחרון שהיה לה, ועל קשרים אחרים לפניו. על בחורים מוזרים יותר ופחות, על תקופות שאין בהן הצעות, ועל הקושי להשתתף בשבת כזאת, שכל החברות שלך כבר נשואות. כולנו צחקנו ובכינו איתה, הזדהינו והערכנו אותה על האומץ ועל הכנות שלה.
כשסיימנו לתחקר את הדר, ראיתי את תהילה מהססת לרגע ואז היא אמרה להדר בשקט: "גם לי קשה עם ההמתנה הזאת". ואז היא פנתה אלינו: "אותי אתן אפילו לא מעיזות לשאול, אה? ת'כלס אני ממש מבינה. אבל אתן בטח מבינות שקורה פה משהו… אנחנו נשואים כבר ארבע שנים". מעולם לא העזתי לדבר עם תהילה על זה.
היא סיפרה על הקושי בהמתנה הארוכה, על הבדיקות והטיפולים, על הקנאה השורפת בכל אלה שזה בא להן כל כך בקלות ועל כך שנראה כאילו לכולן יש כל כך הרבה ילדים. בסוף היא סיפרה לנו על הריון אחד שנקלט, ועל הפלה כואבת מאוד… שתקנו כולנו, וכשהיא סיימה היה נראה שאף אחת לא תעז לדבר עכשיו.
אבל הלבבות כבר נפתחו, וכל אחת בתורה סיפרה על המקום שלה. נדהמתי לגלות מה עובר על החברות המהממות שלי, שמבחוץ תמיד משדרות כזאת שמחה, אנרגיה ו"הכל בסדר" כזה… ומבפנים, כל כך הרבה סערות.
אסתר סיפרה על תקופות של מצוקה נפשית ורוחנית לא פשוטות שהיו לה. על ריקנות ובדידות ועצבות. אפילו על דיכאון. על שאלות פנימיות לא נגמרות, על תקופות של חוסר חשק.
ראיתי שגם נועה התלבטה מאוד אם לשתף. היא בחרה את המילים בקפידה. אבל מתוך דבריה שמעתי על קושי מאוד גדול מול בעלה. נזהרנו כולנו שלא לשאול יותר.
ואני… אני בחרתי לשתף על העולם המקצועי שלי (או יותר נכון על העולם הלא מקצועי שלי). על הפיטורין ממקום העבודה השני, על התחושה שאולי אני שווה פחות מכולן. שרק אני לא מצליחה לעשות משהו משמעותי בחיים שלי. שנראה שכולן מחנכות או רכזות או עובדות במשהו שווה אחר… ורק אני לא מוצאת את עצמי בכלל. מפוטרת מעוד מקום ועוד מקום, מרגישה מושפלת. לא מצליחה לשלב בין הבית והעבודה. לא יודעת לאן ללכת הלאה.
ידעתי שאני משתפת רק בקצה הקצה של כל ההתמודדויות וההתלבטויות והשאלות שיש לי בחיים, אבל גם תיארתי לעצמי שכך זה אצל כולן. היה לי ברור שגם מי ששיתפה בכנות הכי גדולה, גירדה רק את הקצה של הכאבים והשאלות שעברו עליה בשנים האחרונות. כולנו מגלות ולא מגלות.
כשסיימנו את הסבב הארוך, גילינו שהשעה כבר שתיים בלילה. הדר סיכמה במילותיה המדויקות: "השיער הארוך והפזור שלי הכי בולט פה בין כל המטפחות, אבל ת'כלס… כולנו מתמודדות עם כל כך הרבה דברים, לכל אחת פה יש את העולם שלה, את השאלות הפנימיות שלה. כולנו נשים צעירות ומלאות כוחות וכישרונות. לפעמים החיים לוקחים אותנו למקומות שבחיים לא חשבנו שנגיע אליהם. אבל… מי יודע מה המשמעות של כל זה, לאן כל הבירורים האלה יובילו אותנו בעזרת ה'".

לפני כמה ימים, פנתה אליי בחורה במייל. הנה חלק מדבריה:
"אני בטוחה שיש הרבה בנות שעדיין מחפשות אחר האיש שלהן,
והן לא בהכרח עושות טעויות…
הן באמת רוצות להתחתן (כן באמת.)
הן לא חסרות ביטחון ואהבה לעצמן.
שום דבר לא דפוק אצלן.
זה שמישהי לא התחתנה עדיין, לא אומר שבהכרח משהו בה לא בסדר".
ת' יקרה. את צודקת במיליון אחוז.
אין ספק, שלפעמים העיסוק בנושא תקופת הדייטים, שלפעמים מתמשכת יותר ממה שהיינו רוצים, עלול להישמע כמו שיפוט או ביקורת כלפי הרווקה. משהו מעין: "העובדה שלא התחתנת עדיין מעידה עלייך כאלף עדים שמשהו בך לא בסדר. ואם עוד לא עלית על זה, אז אולי הגיע הזמן".
גם הדברים שאנחנו כותבים עלולים להישמע לפעמים כאילו אנחנו מחפשים מה "לא בסדר", ואיפה צריך לתקן.
אז חשוב לי להגיד בצורה הכי ברורה – העובדה שמישהי עדיין לא התחתנה, לא מעידה על שום דבר שלא בסדר אצלה. וזה שמישהי עדיין מחפשת את האחד שלה, ממש לא אומר שהיא דפוקה או שהיא חייבת לתקן בעצמה משהו כדי שאולי היא תצליח להתחתן סוף סוף.
אני מאמינה בכל ליבי, שהתקופות האלה של הקושי, האתגר, הציפייה והכאב לא מעידות על שום דבר דפוק. או שאולי פשוט כולנו דפוקים.
לעניות דעתי, אלה תקופות של הזמנה. יש בתוך כל האתגרים, הקשיים והכאבים שעוברים עלינו, הזמנה מאוד גדולה מהקדוש ברוך הוא. הזמנה לגדול. הזמנה לברר מה קורה בתוכי, מה נמצא עמוק בפנים, במקומות שלרוב אני אפילו לא מודעת אליהם. הזמנה להתקרב לה' מחדש. לגלות על עצמי דברים חדשים. ליצור קשרים שלא חשבתי שיהיו לי. ללמוד לשחרר שליטה וללכת אל הלא-נודע. ללמוד לשחרר פחד עמוק שקיים בתוכי ומונע ממני לעשות דברים. הזמנה לתפילה ולזעקה מעומק הלב. הזמנה לעבודה על הביטחון והאמונה שלי, שלא יהיו תלויים בזה שרק אם ה' עושה מה שנראה לי טוב, אני שמחה בו ומאמינה בו. הזמנה להיות טובה יותר, עמוקה יותר, מבינה יותר. הזמנה להרגיש שווה ובעלת ערך באמת גם כשהכל הולך דפוק.
כל דבר מזמין אותי למשהו חדש.
כשאנחנו זוכות ללמוד את השיעורים האלה, המון דברים חדשים נפתחים. המון שפע.
פתאום דברים חדשים נפתחים, משתחררים וזורמים.

הכותבת היא ראש מכון "עומק הקשר" שע"י "מכללה ירושלים". מכון עומק הקשר הוא המרכז להדרכה ואימון לקראת זוגיות. מס' הטלפון במכון: 058-4170276