כבר זמן רב שאני יודעת מה אני רוצה להוריד על הדף, אבל מפחדת מהמילים. לא רוצה לשבור לפני שמשהו אחר נבנה. אבל בעצם ככה ה' ברא את העולם: קודם יש העדר, ורק מתוכו נוצר היש. אז אולי בשביל לסלול את הדרך ליש חדש, צריך להעז להתבונן בחסר, לקרוא לו בשם, לכתוב אותו.
אני בעצמי מורה ויודעת כמה חשוב הלימוד בכיתה. הדיונים על דוד המלך ועל שאול, ורש"י שמסביר לנו למה העולם נברא. אז למה אני יורה לעצמי בראש, למה? אולי פשוט כי במילים הללו שמבקשות לצאת יש אמת, ואני פריקית של אמת.
אני רואה איך דודוש פורח. ברוך אתה השם, הוא בתקופה מעולה. המשמרות במד"א – מדליקות אותו, בשיעורי נהיגה – דוהר על החיים, בעבודה בבוקר – בונה בתים. כמה עשייה טובה, וכמה שהיא טובה עבורו. רואה בוואטסאפ את המשפט שבחר עבורו – "מי שיש לו משמעות ומטרה בחייו יוכל לעבור כל קושי שיבוא עליו".
בשנה האחרונה הוא סלל לעצמו בשביל מה לקום, משמעות ומטרה. הלימודים ממש לא סיפקו לו את זה, אפילו שהאמין בזה ורצה.
אני מסתכלת סביבי, המצב אצל הבנות עוד יותר נורא – אפילו אין את האש, ריתחא דאורייתא, הציווי ״והגית בו יומם ולילה״. זה כבר ממש לא סוד שהבגרות מזמן היא לא מטרה מספיק נעלה, חשובה, שלא לומר אמיתית, כדי לקום בבוקר. להתאמץ על זה. להקריב על זה ארבע שנים מהחיים, ועוד איזה ארבע שנים.
אנחנו, המורים, מנפנפים באיום: בגרות, בגרות… אבל כמעט כולם כבר יודעים שזוהי הצגה. איפה הילד שיצעק 'המלך עירום'?
מחזיקים בזה חזק כי לא יודעים מה התחליף, כי אין לנו משהו אחר חזק שיחזיק, שיגרום לקום בבוקר. כי אין עוד כלים במציאות לכל היכולות והתשוקות שלהם. אולי גם כי אצל המתבגרים עדיין אין את הכלים הפנימיים – התמדה, השקעה, רצינות. וגם אסור לשכוח שבאמת יש דברים שחשוב שילמדו. ואם אין להם שיעורים, מבחנים וציונים, איך הם ילמדו אותם? אבל בכל זאת, ברור לי שהמסגרת שאנחנו מחזיקים כבר ממש לא רלוונטית.
זה שלב כואב. אין את הישן, והחדש עוד לא נולד. זה מזכיר לי לפעמים תחושות דקות ושקטות אבל מאוד נוכחות – כשאני מחפשת שיר לשמוע. עוברת משיר לשיר, ויודעת בתוכי שאני מתגעגעת לשיר שעדיין לא המציאו. לשירת הלויים אני מתגעגעת. געגוע עמוק. מה שנמצא כאן כבר לא מספיק, הלויים עדיין לא על דוכנם, ובי נשאר רק געגוע חזק. כשהוא לא לופת אותי בחוזקה אני יכולה לזכור שדרכו אני סוללת את הדרך לגאולה, לשלב הבא. אך כשהוא חוגג עליי, זה קצת יותר קשה. לרוב זה נגמר בהליכה רצינית מתישה או לברוח לקצפת ולחזור עייפה.
לפעמים אני מקנאה באלו שלא מתגעגעים. אלו שהשירים שיש מספקים אותם. ילדים שספסל הלימודים לא דוקר אותם, ובפשטות עושים מה שצריך. באמת יש במה לקנא, אבל אני כבר יודעת שעל הזכות להיות מהמתגעגעים, השואפים, על הזכות להיות סוללי דרך, חלוצים – משלמים ביוקר. אני לא זוכרת שהתלבטו איתי אם בא לי תפקיד החלוץ המתגעגע, כרגע אני פשוט מונחת בתוכו.
אבל לעמוד מול ההשלכות הקשות שנגרמות מבית הספר שעדיין נמצא באותה מתכונת משנות התרפ"פו, זה כואב מאוד. ילדים ששורפים ימים על דברים שלא רלוונטיים להם, על דרישה לשבת ימים שלמים ולטחון מידע, על כוחות חיים שמבקשים לפרוץ ואין לאן, על תדמית שנוצרת דרך תעודת הערכה, אבל מה נמדד שם? מה מעריכים? האם יש שם ציון לגעגוע? אולי יכולת גמישות נפשית? איפה הערכה למצוינות חברתית, יוזמה, שימת לב לחבר מדוכדך?
איפה הלימוד על מה שכן שורף להם בעצמות? התמודדויות הגדילה, כאבי צמיחה של מדינה, בנים בנות, משמעות בחיים? למה לא מלמדים אותם כלים שיסייעו להם לחבר בין השמיים שבתוכם לתהום שנפערת בפנים בגיל התיכון? שאלות קשות, ועוד יותר קשה שהתשובות עוד נעלמות.
הצד השני, גם לו יש טענות חזקות: די עם הדוסים האלו שלא יודעים ליצור דברים על רמה. איכשהו תמיד בשורות מפתח אנחנו לא נהיה שם. רופאים, עורכי דין, מתמטיקאים, טייסים, מנתחים… בשביל להגיע לשם ולסובב את המפתחות לכיוון הנכון, צריך לעבור דרך האקדמיה. ציוני בגרות מעולים, פסיכומטרי בשמים. וגם אני כל היום דוחפת את הבנות שאני מלמדת: לכו על הכי גבוה, עם ישראל מחכה לכם, במחקר, ברפואה, במערכת המשפט, בתקשורת.
כן, צריך אנשים חכמים שיודעים לעשות דברים ברמה, וזה אומר לשבת בכיתה ולחרוש שיעור ועוד אחד ועוד ועוד, שנה אחרי שנה.
ומצד שלישי, האקדמיה המהוללה, היא בעצמה עובדת על שקרים. כשיוצא לי לדבר עם נערות סטודנטיות, הן מספרות שכולם, בהגדרה, מעתיקים. ועבודות – מזמן הבינה המלאכותית עושה בשמחה, והמרצים יודעים ומעלימים עין בדממה, ובמבחנים ברפואה משחילים מצלמות חשאיות וחיישן באוזן שמישהו מבחוץ יגלה את התשובות. ומי מצליח להיכנס לשם, ללימודי רפואה? (כמעט) רק מי שיש לו הפליה מתקנת. לא פלא שהמנתחים שלנו הם בני דודים…
לא בא לי להישמע מבקר המדינה, אבל גם לא בא לי שהילדים הנפלאים שצומחים כאן יעברו דרך שנים מייסרות, לא קשורות, מעייפות ולא רלוונטיות.
חייבת להיות דרך אחרת ללמוד. דרך אחרת לייצר אנשים חכמים ומוכשרים שימשיכו לבנות כאן ממלכה.
המציאות אט אט תייצר בית ספר אחר. אני בטוחה.
אני נזכרת שאמת צומחת מהארץ, לא משבירת כלים, ומתפללת שהארץ תצמיח בקרוב.
