"אמא אני צריך שבשבוע הקרוב תתפללי עליי".
אני רואה את הנצנוץ בעיניים של דוד.
"מה, קבעו לך תאריך לטסט?"
"כן. אבל אל תגידי לאף אחד, אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מהעין".
פתאום אני רואה שציצית עוטרת את בגדיו, התפילין גם נשלפו מאיפשהו. מדי פעם מניח. לילה לפני, מדליק ח"י נרות, ועם כל נר אומר איזה פרק תהילים, סגולה שהביא מחברים. עומד מתנועע, לוחש. כשאני מתקרבת אליו אני שומעת – "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה" ושוב.
אני מפחדת יותר ממנו שלא יעבור את הטסט, מה יקרה לאמונה שלו אם יראה שכל התפילות שבות ריקם?
הטסט נקבע לשש וחצי בבוקר, באר שבע. לפני שבוע הוא שאל אם אני מכירה מישהו באזור, כדי שהוא יוכל לישון שם ולהגיע בזמן, אבל אני רואה עליו שהוא היה רוצה לישון במיטתו המוכרת בלילה לפני הטסט.
סיכמנו שאסיע אותו, זמן גיבוש עם אמא. התעוררנו ברבע לחמש, קר וחשוך. יוצאים מהיישוב. ירח מתוק מעטר את השמיים, ואנחנו מתפעלים יחד מהיופי של העולם בשעות הללו, מאיילת השחר שמפציעה אט אט וצובעת את העולם בצבעים יפהפיים.
הוא הדי ג'יי שלנו, והוא עושה את זה מדהים. יודע טוב ממני מה מתחשק לנשמה שלי לשמוע. אני רואה איך הוא חושב עליי, רוצה לשמח, מתרגשת. איכשהו השיחה מתגלגלת למה יעשה אם לא יעבור את הטסט. שיתפתי אותו בחשש שלי מהציפייה מהאכזבה, ובעיקר מה יקרה לאמונה שלו, לתפילות שלו.
"וואלה לא יודע" הוא אומר.
אני משתפת אותו שלעיתים קרובות האחים הקטנים שלו מתחננים לעוד ממתק מפוצץ סוכר, ואני יודעת שלא כדאי ואומרת להם לא, כשבמוח שלהם אין מספיק מקום כדי להבין שהלא הזה הוא לטובתם. נראה להם שסתם אני לא מרשה, סתם, ולא יועילו כל הסבריי…
תוך כדי דיבור אני קולטת וגם משתפת שבעצם גם האמונה שלי כזו שבירה, דקיקה. רגע של הסתר פנים ואני נזרקת לשאלות ה־למה, שלא מבינות, לעיתים כועסות, מרגישות נבגדות. אמונה בהסתר. אולי זה סוד המשחק, אולי זה שם המשחק של העולם הזה.
אני נזכרת בשיעור מלפני יומיים בכיתה. גם דוד המלך התמודד עם זה. הוא מעלה את ארון ה' לירושלים, ויש שמחה והארת פנים ושירים וריקודים. אבל אז יש רגע של נפילה (אולי בעצם זה לא רגע, זאת תוצאה של אהבה, של חסד ללא גבול), ועונש, ומוות.
קשה לדוד המלך להכיל את זה, והוא משאיר את ארון ה' מחוץ לירושלים. לא רוצה להתעסק באש, בהסתר הפנים, בדינים. אבל אחרי כמה חודשים הוא רואה שברכה גדולה פוקדת את המקום בו הארון נמצא, ברכה בפועל ממש, בהארת פנים, שיורדת עד לגשמיות עצמה. אז הוא מחליט שכן, והוא מעלה את ארון ה' לירושלים (והפעם יותר בזהירות, אהבה גדולה אבל בתוך גבולות, כללים ומצוות).
גם דוד המלך צריך הארת פנים כדי להתקרב, זה מנחם אותי.
אבל מה עושים כשיש הסתר? כשלא הולך? כשמתפללים ונענים בלא? (המשפט שישר מחזיר אותי לחטיפתו והירצחו של החייל נחשון וקסמן).
זה הדיון הנצחי, מאז החלו לעמוד מול אלוקים. האם אנו בטוחים בטובו גם כשהוא נסתר, או שמא חס ושלום לא.
המלחמה בין אברהם לנמרוד הייתה על זה בדיוק. על זה התנהל הקרב. נכון, נמרוד ניצח אז – הוא זה ששלט, בידו לזרוק לכבשן את מי שרצה, לבנות מגדל עד לשמיים, שיילחם עם מי שנמצא שם. אם נצמדים להווה, הגישה של נמרוד לפעמים מנצחת. אבל מי זוכר אותו? מה נשאר ממנו? כלום.
ואברהם אבינו, שטען כנגד כולם שטוב השם לכל, גם כשהוא מבין וגם כשלא, גם כשהוא מקבל ארץ חמדה וגם כשעקד את בנו, הוא זה ששולט היום, בכל מקום. אברהם, איברהים, אייברהם (תעשו במבטא אמריקאי). כי זו אמת, כזו שנמדדת בנצח. כמה קשה לעיתים להיות נצחיים, להחזיק אמונה נצחית. כמה שזה בדיוק מה שאנחנו רוצים.
אני מוצאת את עצמי מתפללת על האמונה, שלי ושל הבן שלי, בדרך לטסט שלו.
אנחנו מגיעים לבאר שבע כשהעולם כבר מואר. בזמן הטסט אני קופצת להתפלל אצל הצדקת שלי, סבתא שקבורה במושב ליד. היא זו שעברה את השואה, והחליטה כנגד כל הסיכויים שהיא חוזרת בתשובה ועולה ארצה. עם ידיה הענוגות (היא הגיעה ממשפחה עשירה מאוד מאירופה) היא מצאה את עצמה מסקלת אבנים בשדות, יוצרת גאולה. איך דווקא כשכל כך חשוך מתעוררת לה האמונה? חידה.
סבתא, תלמדי אותנו להאמין, תמיד. לסמוך, לאהוב, להתמסר, לבטוח, באור וגם בחושך.
אני חוזרת לאסוף אותו.
"נו איך היה?"
"חוץ משדרסתי חתולה, ושלושה ברקסים שהוא דפק לי, היה אחלה".
"מה????"
"סתם אמא, היה סבבה".
כל הדרך חזרה הוא אומר שהוא "מפחד להתאכזב, מתלבט אם לקוות. יאללה מדמיין שלא עברתי, עומד בזה".
אחרי כמה שעות של מתח הוא ניגש אליי ומראה לי את ההודעה – עבר. הוא עבר! טסט ראשון! איזה מלך. ותודה למלך מלכי המלכים. תוך כדי שאני מחבקת אותו אני קולטת ששפתיו לוחשות מזמור לתודה…
ה', תודה על התהליך, על ההתבררות. תודה על התפילה, על האמונה. תודה על הארת פנים. על חסד גלוי. רחמים.
