מדי פעם אליה מצמיד לי לאוזן את האוזנייה שלו ואומר: "אמא, תקשיבי, תקשיבי. שיר מטורף", ואני לא מצליחה לשמוע הרבה מעבר לרעש. כמה רעש. טראנסים כבדים, תופים ועוד כל מיני כלים חשמליים שדופקים לי באוזן. זה חתיכת דבר הטראנסים האלה, תופעה שהולכת ומתפשטת. והאמת היא שיש בי רגישות גבוהה לגביה, כי היא ישר מציפה אותי בבלאגן, בתחושה לא נעימה, בלשון המעטה.
אני נזכרת בפורים, כשגבר שיכור נכנס לסעודה עם בוקסה ענקית וטראנסים כבדים, ופתאום הבנים שלי התחילו לקפץ. אחד הסועדים ניסה לשנות את המוזיקה בבוקסה של השיכור, אבל השיכור נעמד על כיסא ואמר: "מי שלא מדבר בשפת הטראנסים לא מכיר את השפה של הדור!"
אאוץ'. אני תוהה לעצמי על המשפט הזה, האמנם? אולי יותר נכון לומר שהוא לא מכיר שפה של הרבה מאוד מהדור הזה?
באיזו שפה הם מדברים? מהי שפת הטראנסים? מה מתחבא שם מתחת לרעש הנורא? מה הם מוצאים שם?
בשבוע שעבר שמעתי פודקאסט נהדר מבית 'ממלאים את החלל'. ראיינו שם אדם מיוחד, עמית גרון, שדיבר גם על קשב וריכוז. הוא ניתח בצורה חדה, פשוטה, ישרה ובריאה את סיפור הריטלין וגילה לי עולם ומלואו.
אני לא מבינה כלום בביולוגיה, אבל הוא הסביר שבריטלין יש דופמין, ודופמין זהו חומר ממריץ! הפוך ממה שהיינו מצפים שילדים עם קשב וריכוז יקבלו. הייתי חושבת שעדיף שהבן שלי יקבל חומר מרגיע, משקיט, מרדים… אז למה בריטלין ובדומיו יש חומר ממריץ? איך חומר ממריץ מרגיע את הילדים הנמרצים האלה?
עמית המשיך והסביר שלילדים היקרים האלו חסר דופמין, חסר חומר ממריץ. מה?? אז למה הם כל כך היפראקטיבים הילדים האלו?? מסתבר שהאקטיביות המטורפת שיש לילדי קשב זוהי לא הבעיה שלהם, זהו הפתרון שלהם. הבעיה האמיתית שלהם היא, שבעומק בפנים, יש חוסר בדופמין. חוסר של חיות, של שמחה, של שייכות. חוסר של מהות, משמעות, ערך. אז הפתרון שלהם כדי למלא את החוסר הזה יוצא בפעלתנות גבוהה במיוחד. הם פשוט ממלאים חלל. זהו הפתרון, זו לא הבעיה. ולכן באה תרופה, ובצורה מלאכותית ממריצה אותם מבפנים, גורמת הרבה רעש ואנרגיה פנימית דרך ריבוי דופמין. ואז, כשיש להם כבר משהו שממלא את החלל הפנימי, הם נרגעים. זה אולי קצת כמו לראות סרט אקשן מטורף בזמן שאתה מבואס ומרוקן. יש בזה משהו ממלא ומרגיע. החלל מתמלא.
וואו כמה שזה עמוק.
פתאום אני מבינה למה כשהבן שלי שומע בתוך האוזן שלו טראנסים מטורפים, תופים ועוד מיליון קולות מרעישים, הוא נרגע ונהיה מבסוט.
עם איזה חלל מטורף הדור הזה מתמודד וכמה שהוא זקוק למילוי! הם מכניסים לתוכם פנימה טראנסים, אנרגיה ודופק ברמה גבוהה, כדי למצוא שקט, מילוי ושמחה. הם מחפשים חיות מרוכזת שתמלא את החלל.
בואו לא נתכחש: יש חלל. הרי לב האבן כבר הוסר, נוצר מקום פנוי וריק, והם כל כך רוצים לזכות כבר בלב בשר. חי, פועם, מרגיש, אוהב, שמח. מחובר לאין סוף. זהו דור שריק לו בלי גאולה, בלי נבואה, והם צריכים לעשות משהו עם החלל הזה שעוד לא התמלא, אז בינתיים הם ממלאים אותו בדברים לא הכי הכי… הבעיה היא שכשזה מתמלא מדברים חיצוניים ולא איכותיים, זה משאיר אותך אחרי כמה דקות יותר מרוקן ממה שהיית בהתחלה. אולי בגלל זה הבן שלי כל כך שנא את הריטלין.
אני נזכרת בסיפור על רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר. הגמרא מספרת שכשרבי אלעזר היה רק אלעזר, נער מתבגר, הוא לא היה מאלה שנמצאים בישיבה קטנה, וגם לא בישיבה תיכונית. הוא היה מסתובב בשוק, ובעיקר אוכל הרבה. המון. אימו הייתה מעמידה בצק ומכינה ממנו פיתות, ותוך כדי שהייתה מוציאה אותן מהתנור הוא כבר היה טורף אותן, כשעד שסיימה את מלאכתה לא נשארה פיתה לפליטה. היו שצחקו עליו, והוא נעלב מהם ולא היה פראייר – הוא העלים להם את החמורים. כשאותם אנשים התלוננו עליו אצל אביו, רבי שמעון בר יוחאי, במקום לומר לבנו: נו נו נו, הוא גרם לאנשים להבין שהם פגעו בבנו ולבקש ממנו סליחה.
כמה אני לומדת מהסיפור הזה! זהו סיפור מכונן. גם אלעזר היה צריך למלא חלל, וייתכן שבגלל זה הוא אכל ואכל ואכל. בתור אמא, אני לומדת מזה לתת לילדים שלי להתמלא. כן, לפנק, לבשל, לאפות, לקנות בגדים מושקעים. אני לומדת מרבי שמעון בר יוחאי להיות בצד של הילדים שלי, גם כשזה לא תמיד נראה טוב מבחוץ.
אבל מה שמאוד מעניין, זה שאחרי שרבי שמעון ואשתו פינקו את הבן באוכל טוב ושמרו עליו שלא יזלזלו בו, כשאלעזר סיים להתמלא באוכל ובשיטוטים בשוק, הוא גדל מעט. החלל שבו נשאר והוא חיפש איך להתמלא – אבל הפעם ברוח. בזכות זה זכינו ברבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי, שעליו אמר אביו שהיה כדאי העולם להיברא בשבילו ובשביל בנו!
החלל הנורא שהתמלא תחילה מהעולם הזה, הוא אותו חלל שאפשר אחר כך את המילוי הטוב, הקדוש והנשגב.
מעניין שזה קורה לעיתים קרובות לילדים של אנשים שתורת הפנימיות מעניינת אותם במיוחד, וזה כמובן מחזיר אותי לסיפור על בנו של רבי שמעון. נראה שבאותם ילדים טמונה אפשרות של טיסה לגבהים, אך בתחילת הדרך הם ממלאים את החלל מתוך דברים חזקים של העולם הזה.
אני חושב שזהו שלב מכונן בהיסטוריה שלנו. הדור שלנו הוא דור אמיץ, כנה וגיבור, ועליו אמר יחזקאל הנביא –
"וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".
