בתקופה הזו, כשהבנים שלנו עוברים מסעות וכל הבלאגן צף, אני חוששת להזמין את ההורים אלינו הביתה לשבת. אני מפחדת מהכאב שלהם כשהם יראו מקרוב את הבלאגן. מפחדת מהקפידה שלהם, מהכיווץ שיהיה בלב שלי כשהם יראו את המקומות השבורים שלנו. יש דברים אצל אליה שבאמת קשה להכיל עכשיו, ואני לא יודעת איך הם יכילו את זה.

אבל החג הגיע ומשפחה זה משפחה.

אז חשבתי על פתרון יצירתי: נזמין את שני הצדדים – ההורים שלי ושל האיש שלי. הם יהיו ביחד, יפטפטו ביניהם, וכך יהיה פחות פוקוס ונוכחות על הבלאגן שלנו. אחלה רעיון.

אז הם הגיעו עם כל הפינוקים והמאכלים הכי טעימים שיש. זכינו בהורים קסומים, מרעיפי שפע. באמת שזכינו. וברוך ה' היה טוב. פתאום אני קולטת כמה אהבה הילדים שלי סופגים מסבא וסבתא, איזו מתנה. אבא שלי, בן של ניצולי שואה, תמיד מזכיר שלא היו לו סבא וסבתא. לא דוד ודודה. כלום. תודה לה' שלנו יש! מתנה.

בסוף סעודת ליל שבת, אחרי שקיפלנו את השולחן ואת הקטנים למיטות, מגיעות נערות לשיעור. אמא שלי היא תלמידת חכמים אמיתית. "אמא תעבירי את השיעור", אני אומרת לה. אבל אמא מסרבת בעדינות, "אני רוצה לשמוע אותך".

אמא יושבת לצידי, ואני מתחילה בדחילו ורחימו להעביר את השיעור.

קריעת ים סוף. מה קורה כשיוצאים ממצרים, וכמה רגעים אחר כך קולטים שאנחנו במצר יותר מפחיד מהמצרים שמהם יצאנו? שאין לאן לזוז? שנתקלנו בקיר? אולי יותר נכון לומר שצוק לתהום מלפנינו ואריה מאחורינו. מה קורה לי כשחשבתי שהתקדמתי, נפטרתי מאיזה מצר, והנה אני קולטת פתאום שאני רק ברוורס לתהום?

יש בתוכי כמה קולות. קול אחד שצועק: בואי נחזור אחורה. זו אשליה שאת יכולה להיפטר ממצרים. אין לך סיכוי.

יש קול שאומר: מלחמה. תילחמי בזה הכי חזק שאת יכולה (ובתוכי יודעת שזו התאבדות. כבר מכירה את המלחמות הללו. כשאני עומדת מול גל עם אגרוף, הוא תמיד נשבר לי לרסיסים על הגב, וזה כואב).

יש גם לחישה שאומרת: עזבי. תורידי את הראש, תתקדמי לתוך המים עד שיכסו אותך. עד שלא תרגישי כלום. עד שתטבעי בים השגרה.

ויש גם את המפלט לשמיים בצעקה: הצילו, הצילו.

תוך כדי שיעור אני מגניבה מבט לעבר אמא, רואה שהיא לא לגמרי איתי. מבט חתום קצת. מתכווצת טיפה, אבל המבט בעיני הנערות דוחף אותי להמשיך.

יש מקום לכל כיתה, אבל עכשיו על הים צריך להתקדם. פשוט להמשיך, עם ידיעה עמוקה שה' איתי. לא להתקדם כדי שהמים יכסו אותי. להתקדם כי ה' איתי, והוא כבר בדרכו שלו יפתח לי יבשה בתוך הים.

למחרת אני שואלת את אמא איך היה לה השיעור. "טוב" היא אומרת, ואני רואה שהיא מסתייגת מעט. "זו שפה חדשה, אחרת. לא כל כך מוכרת לי. אני הייתי מעבירה על משהו אחר לגמרי. אולי על מסירות הנפש של אומה שלמה לשמוע את דבר ה' ולחזור אחורה – "וישובו ויחנו לפני פי החירות", או על "הדבר אשר זדו עליהם" – יש דין ויש דיין, העולם איננו הפקר.

אני מבינה שבאמת זו שפה מעט אחרת. אמנם אני לא רוצה להפסיד את התורה של אמא, היא כל כך יקרה, אבל יוצאת ממני תורה מעט אחרת. גוון אחר. אני יודעת שהיא יכולה להיראות תורה יותר מרוכזת פנימה, אישית, אולי טיפה אגואיסטית ופחות אידיאליסטית כללית, ואני מבינה למה אמא יכולה להסתכל על זה במבט תוהה. אבל אני מזכירה לעצמי שזו לא תורה חדשה, זאת תורה שבאה על גבי התורה שינקתי מאמא. זו לא סתירה אליה אלא כתוספת, אולי צעד קדימה.

זה הופיע חזק במלחמה. כולנו דאגנו מהדור הזה. דור הטיק טוק. דור המסכים. חשבנו שהוא גולם, מרוקן מערכים. הסתכלנו עליו במבט תוהה…

אבל לפתע, עם פרוץ המלחמה, גילינו דור של אריות. פעם בניה ריין היה סיפור בודד, היום יש אלפי סיפורי בניה ריין. דור פלא התגלה, בשיא גדלותו.

האמת היא שאני רואה את זה בשיעורי תורה. אחרי שהצלחתי להוציא מהבנות את כל השאלות האפשריות על הפרק, לפני שצוללים לפרשנים, אני שואלת את הבנות אם יש להן כיוונים לתשובות. פתאום אחת שולפת רעיון שרש"י כתב, השנייה מהנצי"ב, זו מעלה את הרעיון שכתוב באור החיים הקדוש וההיא מרמב"ן. לא, הן לא פתחו פרשנים ולא עיינו בהם שנים. מכליותיהם זה בא. דור מיוחד.

וכשאני אומרת להן את זה, הן לא מבינות ושואלות: הייתכן? אנחנו כמו ענקי העולם? זה לא מסתדר לנו. ואני מנסה להסביר להן, ולעצמי, שאנחנו קטנים בהמון, אבל פשוט זכינו ואותם ענקים הורישו לנו ב-DNA את המתנות שלהם. שמו אותנו, הננסים, על הכתפיים שלהם, אז אנחנו טיפה יותר גבוהים מהם. יותר ננסים ויותר גבוהים, נהנים על הכתפיים.

אני זוכרת שלפני כעשור, כשארגנתי שיעור בליל תשעה באב בביתי, התלבטתי אם שייך שאחרי השיעור נישאר לשיר שירי געגועים למקדש, לירושלים. כל הנשים שהיו סביבי פסקו שבוודאי זה אסור ולא קשור, אבל השנה, בחורה קסומה סיפרה לי עם ברק בעיניים שתשעה באב זהו אחד הימים היפים ביותר בשנה עבורה. יום מקודש. היא מסובבת את ההר, ובכל שער ביום הזה יש שירים, געגועים קסומים, לקודש, להתגלות. ניגונים, ניגונים. יום מקודש.

הנה, צעד קדימה.

אני תוהה לעצמי על הבנים שלנו. איזה סוד מתחבא שם מתחת לניסיונות? איזה צעד קדימה הם הולכים לקחת את המציאות? האזכה להסיר את המבט התוהה, החושש, המבקר? האזכה לעיניים עמוקות, שיראו את השלב הבא שהם הולכים להוליד? כנראה שדווקא דרך הקשיים שלהם ייווצרו להן המתנות החדשות לעולם.

דוגמת אלה שנושרים מהמסגרת, משעמום או מקושי בלימודים, והולכים ובונים חוות. עד עכשיו ביקרנו, זלזלנו, ופתאום כולם מהללים, קולטים את הגאולה שנולדת לה דרך הניסיונות של הילדים. בוודאי, יש המון דברים מורכבים מאד בדרך לשם, אך לידות קורות דרך כאבים של צירים.

ה' יתברך, גל עיניי ואביטה. שאזכה לראות, לשמוח. שהילדים יזכו שזה יהיה מחובר. שנזכה ליום הגדול והנורא. אבות ובנים.