יום שבת

שבת פרשת שלח לך. בסעודת שבת אנחנו מוצאים את עצמנו עם 25 איש ועם אליה, שהשבת בפעם הראשונה החליט להישאר עם בגדי חול שלבש כל השבוע (ולא זכו לכביסה מזמן).

על תפילה לפני האוכל אפילו כבר לא כואב לי שאיננה, שחררתי ממש, יודעת שזה רחוק ממנו מרחק רב.

בסעודה דיברתי מעט עם שרה. היא אמרה את מה שכבר ידעתי, אך משום מה בבהירות שהיא אמרה את זה, זה הצליח להיכנס לי עמוק בפנים, וכמובן הדמעות עלו וזלגו החוצה (כמו שהן מגיעות כמעט בכל יום בתקופה הזו).

היא אמרה שקראה בספר אמונה שאין שום מקום להצטער על שום דבר שעשינו בעבר עם הילדים. לא עשינו טעויות. בכל זמן נתון השתמשנו בהבנה שה' נתן לנו, בלב שה' נתן לנו, וניסינו לעשות את הכי טוב שידענו. ה' תכנן וסלל את זה, שזו תהיה ההבנה שלנו אז. זה בדיוק מה שהילדים שלנו היו צריכים לעבור, ה' תפר להם את זה.

וואו, התחזקתי.

אחרי הצהריים, כשהבנות הגיעו הביתה לשיעור שאני מעבירה, הייתי צריכה להתגבר, לא להתבייש באליה שמרביץ לאחותו, שלבוש ככה בשבת, שמדבר לא הכי יפה… עזרת לי, ה'.

מיד אחרי השיעור הלכתי לחברות בגינה, בדשא שליד בית הכנסת (מתחת לעץ המופלא, שהוא כזה בטח כי הוא שותה את כל התפילות של בית הכנסת), ובדרך לשם אני קולטת את אליה עם כל החבורה שלו, עם תסרוקת של קוצים.

נשימה, שחרור.

עם החברות אני מצליחה לפרוק, לצחוק, לבכות. מוציאה את כל הקלפים, מעייף אותי להסתיר, לעשות הצגה. מקבלת מהן חיבוק דרך חיוכים ודיבורי שלום ואהבה. מפרגנות, מרימות, צוחקות ביחד על מה ששורף. איזה ניסים זה חברות.

פתאום אליה מופיע בגינה, בא לתת חיבוק, ככה, עם בגדי היום חול והכל. נשמה.

במוצש"ק, כשאליה מסתובב עם כל החבר'ה בגבעות, אלה שהייתי מעדיפה מאוד שלא… – אני יוצאת באחת בלילה עם דוד הבכור לנסות להסביר לו מה קורה עם אליה, עם מה הוא מתמודד, מנסה להסביר לו איך אפשר לנשום לידו.

יום שני

כמעט לא ראיתי את אליה כל היום. רק בבוקר מעט, כשחזר מהמכולת עם כל מה שהוא אוהב. למדתי לפרגן, שיקנה. רק שידבר, שלא יסתיר. שיביא, יאללה, מלא בשרים, חומוס, מטבוחה. לגדל מתבגרים זה גם כסף. הרבה.

ואז יצא. מרגש לראות שכבר יותר מתקשר, מעדכן. אמר שהוא בגבעה. אחר כך שלח הודעה שהוא בדרך לתפוח לפגוש משהו. לא שאלתי מי, מה ולמה. החמאתי לו שמעדכן.

בראש תוך שניה רצים סרטים חשוכים של מי יודע עם מי ומה הוא עושה. מול הטבע שלי שסוחף לשם, אני מגייסת בכוח מחשבות אחרות, כאלה נקיות, יפות ומוארות, שמעיזות להחציף פנים כנגד הרציונל, שמעיזות לדמיין עליו דברים טובים. איך שהוא שמח. איך שהוא חבר טוב. איך שהוא מלמד את עצמו לשמור על גבולות הגזרה שלו. לומד לשמור על עצמו. פוגש אנשים טובים. שומע מילים שצריך לשמוע שאתה, ה' יתברך, שולח לו באהבה.

מגייסת את המחשבות הללו בצו שמונה, ונאחזת בהן. לא ממקום תמים, אלא ממקום שמאמין בעל־טבעי. שמאמין באמת גבוהה ורוחנית. באלוקים, ובחלק שלו שטמון בבן שלי.