אתמול כשנכנסתי לחדר של יפעת, ראיתי ערמות של שוקולדים.
זרקתי לה בחצי קריצה: "חיה על שוקולדים?…"
התחלנו לפטפט, והשיחה התגלגלה לענייני אכילה. היא סיפרה שהיא גילתה מישהי שמדברת ביוטיוב על אכילה וטוענת שאחרי חקירה ארוכה היא נגד דיאטות, היא בעד הקשבה לגוף שהוא כבר יוביל אותנו נכון.
בתגובה סיפרתי לה את סיפור האכילה של אחותה הגדולה, יהודית.
סיפרתי לה שיהודית התחילה לגדול בערך בכיתה ה', בגיל 11. זה הלחיץ אותה, ומסתבר שבעומק גם אותי. השינוי של הפרופורציות בגוף, הגדילה המואצת, המשקל והאכילה – כל אלה תרמו לתחושת אי־נוחות גדולה. הסתבך שם משהו, ככה לפחות יהודית הרגישה, וכאמור גם אני:)
מדי פעם הייתי מציעה לה: "את רוצה שנשב על התפריט שלך? אולי עדיף סלט על פני הבטטה המטוגנת? רוצה שאחתוך לך? חטיפים זה לא הדבר הכי מומלץ…".
כמובן, זה לא עזר. הגדילה שלה המשיכה, וראיתי שהיא מרגישה לא בנוח, מתוסכלת.
שאלתי אותה: "את רוצה שנפנה ביחד לתזונאית והיא תכוון אותנו?"
"לא".
אחרי כמה שבועות, יום אחד היא ניגשה אליי ואמרה לי: "אני רוצה שתבררי בשבילי על מישהי שתוכל לעזור לי, שאני אוהב יותר את איך שאני נראית"…
השגתי מספר של תזונאית אלופה מתקוע וטלפנתי אליה. הייתי בטוחה שהיא תיתן לי רשימת המלצות, מה צריך ומה אסור. במקום זה, שמעתי קול של אישה מתוקה ונעימה. היא שאלה אותי כמה שאלות כלליות לגבי האכילה בבית, ושל יהודית ספציפית, ועניתי לה. היא שאלה אם יש המון חטיפים בבית, ואמרתי שלא על בסיס יומי, בעיקר בשבתות. היא שאלה אם יש ירקות בבית ואם הם נוכחים בארוחות, אמרתי שכן.
היא שאלה עוד כמה שאלות, ואז היא אמרה לי: "אני לא חושבת שיש בעיה במה שהיא אוכלת, היא אוכלת מעולה".
"אבל רגע", אמרתי לה, "מדי פעם היא עושה מטוגן, מדי פעם ממתק…".
"זה בריא", היא ענתה לי, "בריא לאכול מטוגן מדי פעם, אני חושבת שהבת שלך אוכלת נפלא".
לא ויתרתי. "אבל היא רוצה שאני אעזור לה, איך אני יכולה לעזור לה?"
אז התזונאית המתוקה הזאת אמרה: "יש לך איך לעזור לה. את פשוט צריכה לעוף על איך שהיא נראית… לומר לה שוב ושוב שהיא יפיפייה, זה מאוד יעזור לה – לתזונה שלה, לאיך שהיא נראית, ולאיך שהיא חווה את איך שהיא נראית".
"ולא להגיד לה להפסיק לטגן בטטות?"
"בדיוק".
היא הוסיפה ואמרה שזה לא יספיק רק אם אגיד לה שהיא יפיפייה, היא צריכה שאחשוב את זה, באמת. שאשים לב מה יפה בה, מה מקסים בה.
וואו! יצאתי מהחדר אחרי 45 דקות שיחה עם התזונאית, ופשוט החלטתי שאני הולכת על זה.
סיפרתי ליהודית שדיברתי עם תזונאית והיא אומרת שהיא אוכלת מעולה, בריא ומצוין, וזהו. ראיתי את האור בעיניים שלה.
נכנסתי לקטע, ובאמת ראיתי כמה שהיא יפה, יפיפייה אמיתית. ואחרי שראיתי את זה, גם אמרתי לה את זה בכל הזדמנות שיכולתי. החמאתי לה בכמויות על דברים שבאמת חשבתי אותם.
ובאמת, באורח פלא, תוך כמה שבועות הגזרה שלה התאזנה. היא המשיכה לאכול סלט וגם לאכול בטטה מטוגנת וחטיפים, והיא נראתה מעולה, אהבה לקנות בגדים ולהסתכל במראה…
את כל זה סיפרתי ליפעת, ומענייני אכילה המשכנו לפטפט על ענייני חינוך.
הגענו לפחד הגדול שלי מול הבכור שמדבר על קוקו, על נזם, על זה שהוא כבר במקום אחר. זה ממש מפחיד אותי ומכאיב לי עד אימה.
אמרתי שאני מרגישה שאני צריכה להגיד לו הרבה דברים, להסביר לו, לנסות לקרב את ליבו, ואותו – בין אם זה להסביר דברים על עולם המצוות, בין אם זה לפטפט איתו סתם, כדי להיות קרובים, לפנק אותו; אני מרגישה שאני צריכה להציל אותו מתהום, וכמובן אני לא מצליחה.
אני מרגישה שיש משהו שאני אמורה לעשות, או אמורה להיות, כדי שהוא יצא יהודי שמח בריא וטוב, ואני פשוט לא מצליחה. כנראה משהו בי לא בסדר…
העניין הזה צף אצלי חזק – אני לא נותנת בו אמון שיצליח להתמודד עם התהום, אני לא מצליחה להאמין שהטוב שלו ינצח.
ואז יפעת שאלה אותי: "שמעת על גשר הקופים?". היא סיפרה שיש איפשהו באפריקה נהר עצום וסואן, ומעליו יש גשר – גשר הקופים. הגשר הוא למעשה שני חבלים, אחד לרגליים ואחד לידיים. החבלים מוחזקים על ידי מוטות שיוצאים מתוך הנהר, וכדי לחצות את הנהר צריך ללכת כמו קופים – שתי ידיים מחזיקות למעלה, שתי רגליים מחזיקות למטה, ואתה צריך ללכת מהצד, מה שנראה כמו תנועות הליכה של קוף… מכאן מגיע שמו של הגשר.
יפעת אמרה שגיל ההתבגרות זה קצת כמו לעבור על גשר הקופים. כן, יש נהר למטה, סואן ומפחיד. אתה עובר עליו בצורה לא רגילה, ומי שנמצא מהצד ביבשה יכול לחשוב שאתה נראה מוזר, תמוה ולא מובן, אבל אתה צועד על זה ועובר מצד לצד.
הצופה יכול להילחץ, להתחיל לשלוח לך בצעקות עצות ותובנות איך נכון יותר ללכת, מה שבטוח לא יעזור… במקרה הפחות טוב, זה יחליש ויסכן את הצועד.
"רגע" אמרתי, "אבל זה מפחיד נורא. באמת יש למטה תהום. איך הם יצליחו לעבור את זה?"
"הם קופים, הם יצליחו", שלפה ישר לעומתי.
"תפסיקי כל הזמן להציע לו 'סלט' במקום 'בטטה מטוגנת', תסמכי עליו שהוא טוב, הוא עושה טוב והוא יגיע לטוב. תפסיקי להרגיש שאת צריכה להציל אותו. את לא צריכה להציל אותו. הוא עובר מצד אחד לצד שני. לפעמים זה נראה קצת מוזר כמו קוף, אבל הוא עושה את זה מעולה. תסמכי עליו, ותרפי גם מעצמך. תורידי מהכתפיים שלך, את יכולה להיות בטוחה, הוא עובר את הגשר הזה טוב".
לקחתי.
