חול המועד סוכות
כואב לי. מרגישה את זה בגוף.
לא מבינה למה אנחנו צריכים לעבור את זה, אחרי המסעות הארוכים של האיש שלי ושלי. למה?
יש בתוכי צעקה: למה כאבים כאלו? למה זה לא יכול להיות פשוט? למה זה כזה מסובך? למה דוד חווה סתירה כל כך עמוקה בין החיים, הרצונות והתשוקות שלו, לבין התורה?
הרי זה דבר אחד. אחד.
ברור לי ברמה קיומית שחיי תורה הם עצמם מקור החיים. הם מעניקים לעולם שמחה, בריאות, עוצמה, טוב גלוי. חיינו ואורך ימינו.
אז למה הוא חווה את הפער הגדול הזה? למה, השם יתברך, למה עשית את זה כל כך מסובך?
למה מגיע לנו, בעלי התשובה (האמת שזכיתי להיוולד בבית דתי, אבל מרגישה בעלת תשובה, תמיד), כאלה ייסורים? לראות את הילדים מסתבכים, מהלכים במקומות חשוכים, בודקים, מתמודדים…
היום זמן שמחתנו, אבל אני בוכה.
מוסיפה מים לנקבת השילוח, למעיין הזה שנמצא למטה מטה, משם אמורים לשאוב מים חיים ולהעלות אותם למעלה, למזבח.
סוכות עכשיו, והאיש שלי פינה לי זמן לבד.
אני נוסעת לרובע, כמה בנות ביקשו שאעביר להם שיעור הכנה לשמחת תורה.
כל הדרך אני בוכה. מה אומר להם, כשהילד שלי עצמי לא קונה את המילים האלו?
אני יודעת שאני לא משקרת, אני מאמינה בכל המילים האלו. אני מספרת את האמת שבליבי, שהתורה הזו היא סם החיים. אנא נפשי כתבית יהבית.
היא הנחמה, המצפן. היא האהבה.
אחרי השיעור אני שוקלת אם לרדת לנקבת השילוח, לשמחת בית השואבה עם חיליק פרנק. מקווה מאוד לפגוש שם את מרים. אני מחליטה לרדת, כי שם אני נמצאת. למטה מטה. הלב שותת דם.
תוך כדי שאני יורדת, אני חושבת לעצמי שוב: למה? למה זה צריך להיות כל כך למטה? למה מעיין לא יכול להיות למעלה, על ההר? בטוב, בשמחה, בפשטות…
מגיעה לריקודים. כולם שם נראים לי כל כך מונחים ואסופים, כאלה דוסים מהזן היפיפה… שמחים, ישרים, נקיים, טהורים, מוארים. למה אצלנו כל כך מסובך? העיניים מתמלאות בדמעות.
מחפשת את מרים, הנה אני מוצאת אותה. חיבוק אמיץ.
בתוך שניה היא רואה את הדמעות שאני מנסה להסתיר. אנחנו מצליחות למצוא פינה ולצעוק אחת לשנייה, לנסות לגבור על הרמקולים של חיליק והלהקה.
בכמה מילים היא ישר מבינה, קוראת אותי שקוף. מזהה את שאלות ה־'למה' שלי שבוקעות מתוך קירות ליבי, את צעקת ה'למה' שבעצם מלווה אותי מאז שעמדתי על דעתי.
אני רואה בעיניה את האהבה וההזדהות, ממש "עִמו אנכי בצרה". זה כבר נותן לי המון.
היא מסתכלת אליי ואומרת לי: "אמונה, ממתיקים מר במר. ככה זה עובד. תבכי על הילדים שלך, ותוסיפי לזה את מרירות וצער השכינה, את הבכי של אלוקים על הילדים שלו, על הגלות של השכינה שלו.
"זה יתמתק, את עוד תראי".
היא מסתכלת עליי בעיניים טובות ומוסיפה: "את התלאות האלה, אנחנו כהורים צריכים לעבור. זה מה שהנשמה שלנו צריכה לעבור, בלי קשר לילדים. זה קורה סביבם, אבל אם הם לא היו, כאבי הגדילה היו צריכים לקרות לנו בכל מקרה. זה מסע שאנחנו צריכים לעבור".
היא מזכירה לי שאני כבר נמצאת פה למטה, ומכאן שואבים מים. מהלמטה הזה, ומהדמעות שנוספו ממני לנקבת השילוח. דווקא מכאן עושים ניסוך המים, וזה כל העניין – לוקחים מלמטה ומעלים את זה למעלה, דרך הכאבים, ההשתוקקויות והתפילות.
זה סוד ירידת הנשמות.
אני נפרדת ממנה בחיבוק אמיץ ועם טעם של עוד, ומתחילה לטפס למעלה במדרגות התלולות במעלה ההר.
כמו לכבודי, חיליק מתחיל לשיר: וּרְעֵם וּרְעֵם וּרְעֵם, וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם, וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם…
הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ.
