בן זומא עצמו היה חכם עצום ("הרואה בן זומא בחלום יצפה לחכמה", ברכות נז) ועשיר מופלג ("עשיר היה והכל באין אצלו לסחורה", רש"י ברכות נח) והבין מעצמו בתכונות אלו.
ודווקא הוא מלמד אותנו הגדרה הפוכה מהמקובל בכל אחת מהתכונות האלו:
פגשת יהודי
חכם יודע שהוא חכם, ומזהה בקלות כאלו שאינם חכמים. לכן הגיוני וטבעי שיהיה לו קשה למצוא ממי ללמוד. אבל חכם אמיתי לומד ממש מכל אחד. ההוכחה לכך היא מהפסוק: "מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי". הפירוש הפשוט הוא שבגלל אהבתו של החכם לתורה – "עדותיך" – אז הוא לומד ובטל לכל אחד שמלמד אותו ממנה. "מכל מלמדי" ממש, ללא הבט על חסרונותיו.
בחסידות מוסברת ההוכחה מהפסוק במשמעות עמוקה יותר: "עדותיך" הם בני ישראל, עליהם נאמר "אתם עדי". כל יהודי הוא עדות חיה על הקדוש ברוך הוא, ומי שמסתכל כך על יהודי, תמיד ימצא מה ללמוד ממנו! ולא רק תורה, אלא כל מפגש והתבוננות ביהודי הם לימוד.
זהו גם העומק בסיפור הגמרא (תענית כ) על "אדם אחד שהיה מכוער ביותר" שרבי אליעזר אמר עליו "כמה מכוער אותו האיש", וכוונתו היתה כמובן לכיעור הרוחני שראה בו. האיש השיב לו: "לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית". תשובתו מלמדת שגם באדם ירוד כמותו אפשר לראות את ה"אומן" שעשה אותו. והרי "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון".
גיבור על גיבורים
אנחנו מעריכים גבורה אקטיבית וגלויה הרבה יותר מאשר התגברות פנימית. אבל בן זומא מלמדנו שהגבורה הגדולה ביותר היא לעצור את היצר. ההגבלה הזו היא גבורה על הגבורות עצמן, כי התאוות הן תגבורת החיות של היצר (שכולו גבורות). הכוח להגביל ולצמצם יותר חזק מכוח הגבורה כשלעצמו. "טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר".
על פי הקבלה הגבורה שייכת לבינה, ככתוב: "אני בינה לי גבורה". דווקא על ידי חשיבה ארוכה ורחבה בכוחנו לשלוט על היצר שבלב. "מוח שליט על הלב", כי גבורת המוח גדולה מגבורת הלב.
מדד האושר
אוהב כסף אף פעם לא שבע ו"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים", כך שהכסף הוא מקור לתחושת חסר יותר מאשר לתחושת שובע. אבל עשיר אמיתי הוא מי שיודע לשמוח בחלקו ובאמת ליהנות ממה שיש לו.
ועל זה ממשיכה המשנה: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". העשיר האמיתי אוכל את "יגיע כפיו" דווקא, כי ראשו, גם תוך כדי היגיעה של כפיו, נמצא במקום אחר. אין הוא מכניס את ראשו לתוך עושרו ולכן אינו נבהל להון ויכול להיות שמח בחלקו, ראשו נמצא בתורה ובמצוות, ואז אשריו וטוב לו בגשמיות וברוחניות.
אם אין אז יש
מכובד הוא אדם שנעלה מהבריות ולכן מכבדים אותו, ולכאורה מהטעם הזה עצמו הוא לא יכול לכבד בריה שאין בה מעלות גלויות, ובכל זאת מי שמכבד כל אחד הוא המכובד האמיתי, רק כשנוותר על כבודנו המדומה ונכבד כל הומלס ברחוב, נגלה שבאורח פלא הפכנו למכובדים. הפוך על הפוך.
מדוע זה עובד ככה? כי הקדוש ברוך הוא מכריז: "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו". מי שאינו מכבד את בני האדם, בעצם בז לקדוש ברוך הוא ("בוזי"), האומן שעשה את אותם היצורים. ואז הוא מאבד את כבודו והופך ל'קל' ונבזה בעיני בני האדם. אבל מי שמכבד כל ברייה, מכבד את הבורא כי "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא ברא אלא לכבודו". ומי שמכבד את הבורא, זוכה ממנו לכבוד, "כי מכבדי אכבד". התנועה נגד רפלקס הכבוד שלנו משחררת אותנו מפרדוקס הכבוד המבזה ומכבדת אותנו באמת.
[משיחות הרבי מליובאוויטש]