שורש הבעיה הוא הרצון לקבל ולהרוויח. כשהעבודה שלי מוּנעת מאינטרס אישי שלי, אני נותר מרוחק מהקדוש ברוך הוא, נותר זר. אני משמש ועובד אותו, אבל בשביל לקבל מזה משהו.
גם אם הרצון לקבל איננו פרס גשמי אלא אור רוחני, אני עדיין עסוק ברווח שלי. זוהי גישה של "חצי לי וחצי לו". אני עובד את ה' גם בשבילי וגם בשבילו, לכולם זה טוב… כאילו יש כאן אינטרס משותף: "שאף שרוצה טובת האדון מכל מקום עיקר תשוקתו שיבוא אליו גם כן הנאה וטוב. ויתכן שאם היה יודע שלא יקבל פרוסה זו… לא היה עובד" (האדמו"ר האמצעי).
ומה רע בכך?! אין רע, אבל את פרקי אבות לומדים לא בשביל שורת הדין אלא בשביל לצלול לעומק מידת החסידות. הפספוס ברצון לקבל פרס הוא שאפילו פרס רוחני יהיה רק פרוסה, חלק מתוך הדבר השלם.
ומהו הדבר השלם? התאחדות עם הקדוש ברוך הוא!
טיפה באוקיינוס
להיות אחד זה לא להיות פרוסה ובכלל לא לחשוב בשפה של להרוויח, שפה שמותירה אותי עם עצמי לבד ואת הקדוש ברוך הוא זר לי. אחרי הרצון לישועה גשמית, אחרי הציפייה לגן עדן ולאור רוחני, ניתן להגיע לביטול עמוק בו החפץ היחיד הוא בה' יתברך לבדו – עבודת ה' היא התאחדות עם ה', ואיזה פרס יכול להיות גדול מזה?! "ועמך לא חפצתי" – רוצה רק אותך בלי שום תוספות.
וכך מסביר בעל התניא: "אהבה זוטא היא על מנת לקבל פרס בגן עדן, שחפץ קרבת אלוקים ולדבקה בו. ובחינה זו של 'נהנים מזיו השכינה' נקראת פרס, שאינו אלא פרוסה מלשון 'הלא פרוס לרעב לחמך'… ולכן אינו חפץ בפרוסה זו כי אם "לאשתאבא בגופא דמלכא", בחינת ביטול להיבטל כהתכללות נר באבוקה בעצמיות אור אין סוף ברוך הוא, אשר שם פרוסה זו בטלה כטיפה באוקיינוס". כשאתה רואה אוקיינוס, אתה לא רואה טיפה. כשאתה רואה אש בוערת עד לב השמיים, הנר האישי שלך נמס בתוכה.
זוהי אכן מידת חסידות שלא קל להגיע אליה, אבל עצם השאיפה לדרגה זו משייכת אותנו אליה במידת מה.
עבודה מיראה?
המשנה מסיימת ב"ויהי מורא שמים עליכם". כולנו יודעים שעבודת ה' לשמה היא עבודה מאהבה ועבודה מיראה היא המתקשרת לפרס ולהיפוכו שהוא עונש, אז מדוע משנה זו שדורשת את הדרגות הגבוהות בחיבור אל ה', שלא על מנת לקבל פרס, מסתיימת ביראה?!
לאור הביאור העמוק של המשנה, הדברים מאירים: לא מדובר כאן על יראת שמים בסיסית אלא על יראה עילאה הגבוהה מיראה ומאהבה גם יחד. אחרי עבודה מאהבה שלא על מנת לקבל פרס, ניתן להגיע לביטול המוחלט של "מורא שמים עליכם", יראה עילאה הניתנת מלמעלה ("עליכם").
וכך, באופן מופלא, מראה הרבי מלובביץ' איך כל הדרגות המרכזיות באהבת ה' ויראתו 'מקופלות' במשנה זו. הסדר ביראה ואהבה הוא: יראה תתאה (יראה תחתונה), אהבה זוטא (אהבה קטנה), אהבה רבה, יראה עילאה (יראה עליונה).
אל תהיו כעבדים – יראה תתאה מתוך פחד.
המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס – אהבה זוטא הרוצה לקבל פרסים.
אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס – אהבה רבה מתוך ביטול.
ויהי מורא שמים עליכם – יראה עילאה, יראת בושת.
