בלי עולם הבא
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ
וזהו כלל גדול מאד בעבודת ה' לבל יניח עצמו ליפול ח"ו מחמת שנפל מאיזו עבודה או מתפילה בכוונה, או שנפל למקום שנפל ח"ו. עם כל זה יחזק את עצמו בכל האפשר ויתחיל בכל פעם מחדש כאילו היום התחיל להתקרב להשם יתברך. ואף אם יהיה כן כמה פעמים, דהיינו שיהיה לו ח"ו כמה וכמה נפילות מעבודתו יתברך, עם כל זה יתחיל בכל פעם מחדש אפילו כמה וכמה פעמים. ובלא זה אי אפשר להיות איש כשר באמת ולהתקרב להשם יתברך באמת.‏ וכל כך הוא צריך להתחזק, עד שהוא מוכרח להיות מרוצה לעבוד את ה' תמיד כל ימי חייו על מנת שלא לקבל פרס.
כי לפעמים קשה להאדם להאמין שיזכה לחיי עולם הבא לפי גודל התרחקותו מהשם יתברך, אך אע"פ כן יהיה מרוצה לעשות מה שיוכל בעבודת ה' בלא עולם הבא. ואפילו אם נראה לו שיהיה לו גיהנם ח"ו, יהיה איך שיהיה – הוא מחויב לעשות את שלו תמיד בעבודת ה' כל מה שיוכל, לעשות ולחטוף איזו מצווה או תורה ותפילה וכיוצא, וה' הטוב בעיניו יעשה. וכעין מה שמספרים בשם הבעש"ט, שפעם אחת נפל בדעתו מאוד עד שנדמה לו שבוודאי לא יהיה לו עולם הבא ח"ו ולא היה לו במה להחיות את עצמו כלל, ואמר: אני אוהב את השם יתברך בלא עולם הבא. [ע"פ רבי נחמן מברסלב, שיחות הר"ן, מח]

אש המהפכה
כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא
בזוהר הקדוש נאמר שכל אדם הוא נר, ש"נהורא עילאה" – אור השכינה – מאיר על ראשו. אמנם ממש כמו הנר הגשמי, ששלהבתו זקוקה לשמן כדי שתבער ותאיר, כך נר ה' שבאדם לא די לו בקיומה של הפתילה, והוא זקוק גם לשמן שיכלכל את בעירתו. שמן זה הוא החכמה שבנפש, הנקראת "שמן משחת קדש", המתבטאת בחיי האדם דרך קיום תרי"ג מצוות התורה הנמשכות מחכמתו של ה' יתברך עצמו.
אומר על כך בעל התניא: כמו שבנר הגשמי האור מאיר על ידי כליון ושרפת הפתילה, הנהפכת לאש, כך אור השכינה שורה על הנפש האלקית על ידי כליון נפש הבהמית והתהפכותה מחשוכא לנהורא וממרירו למתקא, מחושך הקליפות לאור ה' המלובש ומיוחד במחשבה דיבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה. כי על ידי התהפכות נפש הבהמית נמשך אור השכינה, הוא בחינת גילוי אור אין־סוף ברוך־הוא, על הנפש האלקית. ובזה יובן היטב מה שכתוב: כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא. [ע"פ רבי שניאור זלמן מליאדי, תניא, פרק נג]

חסד שבגבורה
כִּי הוי"ה הוּא הָאֱלֹקִים
הוי"ה ואלקים – חסד וגבורה, גילוי וצמצום. שני שמות – ה' אחד. כי שם הוי"ה הוא החסד הגדול ביותר, האור המהווה את הנבראים כולם מאין ליש, ומוסיף כל העת לחדשם ולקיימם, "עולם חסד יבנה". ולעומתו שם אלקים הוא גבורה וצמצום, והוא משמש כמגן ונרתיק המסתיר את האור הגדול הזה, כדי שלא יתבטלו הנבראים מקיומם לנוכח גילוי שורשם העליון. אלא שאין ההפכים הללו סותרים זה את זה, אלא אדרבה: משלימים זה את זה. גבורתו של שם אלקים, יש בה גם מאותו חסד שעליו נבנה העולם, שהרי אם לא יעלים ויסתיר בגבורתו את החסד העצום הנמשך משם הוי"ה – לא יהיה קיום לנבראים ולא יהיה מי שיקבל את החסד הזה. אם כן, שני השמות אחד הם, ובכך הם מגלים את אחדותו של ה' יתברך, שהוא אחדות גמורה מכל צד ופינה. וזה שכתוב: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, פירוש ששני שמות אלו הם אחד ממש. [ע"פ רבי שניאור זלמן מליאדי, שער הייחוד והאמונה, פרק ו]
 
אין אוטונומיה
אֵין עוֹד
פירוש: שגם הארץ החומרית, שנראית יש גמור לעין כל, היא אין ואפס ממש לגבי הקב"ה ואינה נקראת בשם כלל, ואפילו בשם עוֹד – שהוא לשון טפל. והוצרך הכתוב להזהיר על כך, כדי שלא תעלה על דעתך שהעולם הנברא הוא דבר נפרד בפני עצמו, והקב"ה ממלא אותו כדרך שהנשמה מתלבשת בגוף ומנהיגתו כרצונה. כי אין משל זה דומה לנמשל כלל, כי הנשמה והגוף נפרדים זה מזה בשורשם, כי אין הגוף מתהווה מהנשמה ואף קיומו אינו ממנה לבדה אלא גם על ידי האכילה והשתייה החומריות, מה שאין כן השמים והארץ, שכל עצמותם ומהותם נתהוו מאין ואפס המוחלט רק בדבר ה' ורוח פיו יתברך, וגם עדיין ניצב דבר ה' לעולם ושופע בהם תמיד בכל רגע ומהווה אותם תמיד מאין ליש. ואם כן הם בטלים באמת במציאות לגמרי לגבי דבר ה' ורוח פיו יתברך, רק ששם אלקים מסתיר זאת במידת הגבורה והצמצום עד שנראה לעיני התחתונים כאילו הם דבר בפני עצמו. אבל לפניו יתברך אין מידת הגבורה מסתרת ח"ו, כי איננה דבר בפני עצמו, אלא ה' הוא האלקים – אֵין עוֹד. [ע"פ רבי שניאור זלמן מליאדי, שער הייחוד והאמונה, פרק ו]

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן