להילחם במקומות המסוכנים
וַיִפְגַע בַּמָקוֹם
ואמרו רבותינו: "אין פגיעה אלא תפילה" – "יעקב תיקן תפילת ערבית" (ברכות כו). כי יעקב אבינו עליו השלום עזב כל הסיוע שהיה לו מכוח זכות אב ואם וקדושת ארץ ישראל, והכניס עצמו במדרגה זו שלא יהיה לו עזר אלא רק מה' יתברך. וזה שכתבו חז"ל שתיקן תפילת ערבית, כי בוודאי אין בכוח היושב בחושך לבוא לתפילה, כמאמר "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (שם ה, ב), אך מחמת שהכניס עצמו למקום החושך זכה לתקן תפילת ערבית. והאמת כי גם לנו נשאר מקבלה זו אשר קיבל על עצמו למסור נפשו עבור קדושת שמו יתברך ולהילחם מלחמות ה' במקומות המסוכנים. ולכן יש גם לנו עבודות קשות לסבול עול הגלות ועול היצר הרע הגובר עלינו תמיד. ומובא במדרש שאם היה עולה על הסולם לא היה הגלות. ואנחנו מקבלים קבלת אבינו והולכים בדרכו, ועל כן יש לנו לבטוח בהקב"ה שלא יבוא לנו היזק מזה ח"ו, ונזכה לצאת מהחשכה לאורה במהרה בימינו, אמן. [שפת אמת]
מה האבן הזו
וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם
יעקב יוצא מבאר שבע, מקום שבו היה שרוי באוהלה של תורה, ופונה ללכת חרנה – אל מקום "חרון אף של מקום בעולם". בדרך, בחשכת ליל, הוא מתוודע לסכנות העולם הגדול ומבקש להגן על עצמו מפני השפעתו השלילית. לשם כך הוא בוחר באבנים דוממות. מכאן הוראה כללית: כאשר אדם יוצא מבית המדרש אל העולם ומבקש להישמר מפני נזקיו הרוחניים, אל לו להסתמך על השגתו השכלית או על רגשות לבבו, כל אותם כוחות נפש נעלים שהתעוררו בקרבו בשבתו באוהלה של תורה. את מבטחו ישים אך ורק בכוחה של קבלת עול מלכות שמים שלמה, עבודה שהיא בבחינת דומם ביחס להשגת השכל ולרגשות הלב. וכך יאמר בלבו: מה האבן הזו אין בה כוח לטלטל את עצמה ממקום למקום, אף אני כך. כאבן דוממת אני מוטל, והקב"ה פועל בי רצונו ונושאני ממקום למקום כדי שאוכל למלא את השליחות שהועיד לי בזה העולם ולבוא אל תכליתי. מה לי מקום זה ומה לי מקום אחר, מצדי הנני תמיד עמו, עבד למילוי רצונו. [ליקוטי שיחות]
ראש מעל המים
וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו
מדוע הקיף יעקב באבנים את ראשו בלבד? אם סמך על הגנת הקב"ה הרי שגם פעולה זו הייתה מיותרת, ואם רצה להגן על עצמו מבלי להסתמך על עזרה שלמעלה מדרך הטבע – היה עליו להקיף גם את שאר חלקי גופו! אלא שיעקב אבינו מבקש ללמדנו שכאשר הראש מוגן – גם הגוף מוגן. במה דברים אמורים? בטרדות הפרנסה. יעקב יוצא כעת לביתו של לבן, שבו יעבוד שנים רבות לפרנסתו, והנהגתו היא סימן לבניו כיצד ראוי לאיש ישראל לנהוג בצורכי הפרנסה. הכתוב אומר: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (תהלים קכח), ויש לדייק: יגיע כפיך, ולא יגיע ראשך; יגיע כפיך, ולא טרדת לבך. הרי "לא לחכמים לחם" (קהלת ט); הפרנסה איננה באה לאדם בזכות התחכמותו ותחבולותיו, אלא לפי מה שקוצב לו הקב"ה מלמעלה. ממילא, כאשר עוסקים בפרנסה אין להשקיע בה את הראש, אלא להותירה עבור הידיים בלבד. כאשר הראש יהיה מוגן, קודש לתורה ולעבודה, גם הידיים יעשו את הנדרש. וכל העושה כן אשריו בעולם הזה, בגשמיות, וטוב לו לעולם הבא, ברוחניות. [ליקוטי שיחות]
תפילת ארץ ישראל
שַׁעַר הַשָּׁמָיִם
דע כי עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, כמו שכתוב: "תבואי, תשורי מראש אמנה" (שיר השירים ד), ואמונה הוא בחינת תפילה, כמו שכתוב "ויהי ידיו אמונה" (שמות יז), ותרגומו: "פְּרִישָׂן בִּצְלוֹ". וזה בחינת נסים שלמעלה מהטבע, כי התפילה למעלה מהטבע, כי הטבע מחייב שיהיה כן, והתפילה משנה הטבע, וזה דבר נס, ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש מחדש ובידו לחדש דבר כרצונו. ועיקר אמונה, בחינת תפילה, בחינת נסים, אינו אלא בארץ ישראל, כמו שכתוב: "שכָן ארץ וּרְעֵה אמונה" (תהלים לז). ושם עיקר עליות התפילות, כמו שכתוב: וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. [רבי נחמן מברסלב]
מתחברים בניגונים
הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי
עיקר הניגון והכלי שיר הביא לוי לעולם, כמובא בזוהר (חלק ב יט, א) שעיקר הניגון מסטרא דלוואי. וזה שאמרה לאה: הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי. שעתה, הפעם, שנולד לוי, שעל ידו בא בחינת הניגון וכלי שיר לעולם, יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי בוודאי, כי התחברות שני דברים הוא על ידי ניגון וכלי שיר, והבן. וזה בחינת כלי זמר שמנגנים בחתונה. [רבי נחמן מברסלב]
