בלי חכמות
אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ… אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר
אמרו חז"ל: "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". כי מי שלא ראה סוטה בקלקולה – בוודאי יזיר עצמו מן היין, ומורים לנו חז"ל שאפילו מי שראה סוטה בקלקולה, ויודע כמה מגונה ומכוער הדבר, גם הוא יזיר עצמו מן היין.
ואל יאמר האדם בנפשו שכבר אינו צריך לכך, כי בוודאי לא ייכשל בדבר כיעור שכזה, כי בעת התגברות יצר הרע אזי "אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו", ואי אפשר ללחום עמו בחכמה כלל, רק על ידי יגיעה רבה להזיר עצמו מן היין ולסור מכל המביא לידי קלקול. [ע"פ רבי אברהם וינברג מסלונים, בית אברהם, נשא]
מוזיקה היא סימן
בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ
על ידי הנגינה אדם ניכר אם קיבל עליו עול תורה, וסימן: בַּכָּתֵף יִשָֹּׂאוּ, ודרשו רבותינו ז"ל: "אין ישאו אלא לשון שירה, שנאמר: 'שאו זמרה ותנו תֹף'". ומקרא זה נאמר במשא בני קהת, שהיו נושאין בכתף את הארון, דהיינו בחינת עול תורה. [ע"פ רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן ח"ב, לא]
ליישב את המדבר
נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן
אדמו"ר הזקן מבאר שטעם מסע מחנה ישראל במדבר עם המשכן וכליו היה כדי להכניע כוח יניקת החיצונים, ששורשם "במדבר אשר לא ישב אדם שם", מקום בלתי מתוקן שאין בו גילוי ה' יתברך, הנקרא "אדם העליון".
כדי ללכת במדבר "הגדול והנורא" מבלי להתבטל בפני הקליפות המצויות בו, יש צורך בתוקף מיוחד. על כן מצווה התורה למנות את הלויים, נושאי המשכן וכליו, שכן כאשר מונים דבר מסוים פירוש הדבר הוא שמייחסים לו חשיבות מיוחדת: "דבר שבמניין אינו בטל". הוראה זו אינה לשעתה בלבד, שהרי התורה נצחית היא, ואף לא לבני לוי בלבד, אלא לכל מי ש"נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו", כדברי הרמב"ם. כאשר אדם מוצא את עצמו בסביבה שהיא בבחינת מדבר שממה, עליו לדעת שנתון לו הכוח ללכת בשליחותו של מקום ולהפוך את המדבר לארץ נושבת. [ע"פ רבי מנחם מנדל מליובאוויטש, ליקוטי שיחות חי"ג, תשל"ב]
דואגים גם לטמאים
וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ
שילוח טמאי ישראל חוץ למחנה הוא כדי שלא תמנע טומאתם את הטובה מכל המחנה. ואמנם סכנה היא להם, שחוץ למחנה הוא מקום הקליפות, ויוכלו להפסיד שם קדושתם ח"ו מכול וכול. ועל כן לא ציוותה תורה לשלח טמאים חוץ למחנה אלא לאחר שעמדו ישראל למניין, שעל ידי המניין נקבעה קדושת ישראל בכל אחד ואחד באופן שלא יוכל עוד להפסידה, ואזי לא יוכלו הקליפות להזיק עוד לטמאים בעת שילוחם. [ע"פ רבי יעקב ליינער מאיז'ביצא, בית יעקב, נשא]
תיקון הנפש ותיקון הגוף
וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ
עיקר מצוות התשובה מן התורה: עזיבת החטא (ובכללה חרטה) ווידוי. כי בחטאו בורא האדם קליפות, והן מסבבות אותו ועומדות כנגדו להצר לו ולייסרו, כמו שנאמר: "וחטאתי נגדי תמיד". וכיוון שגומר בלבו לשוב בתשובה, עליו להורגן ולהעבירן מן העולם. וכל קליפה יש לה 'נפש' ו'גוף', נפש מתאוות היצר המלובשת במעשה החטא וגוף מן המעשה עצמו, ועליו להוציא את נפשן ולהכרית את גופן. והנה להוציא נפשן הוא בכוח החרטה, שניחם על תאוותו ומוציאה מגוף הקליפה, אמנם להכרית גופן אין חרטה מועלת, שאין הרהור הלב יכול לבטל את גוף המעשה שעשה.
ובאמת אמרו חז"ל שאין התשובה שלמה עד שתהיה תשובת המשקל, שיארע לו דבר ניסיון באותו דבר שבו חטא ויעמוד כנגדו בפועל ממש, ובזה יעקור מעשיו הראשונים. אך עם כל זאת נתן לנו ה' יתברך דרך קלה לאין ערוך: וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם – וידוי דברים, שכן "עקימת שפתיו הווי מעשה", הנעת השפתיים היא עצמה מעשה, ובה מכרית את גוף הקליפה עד שהיה כלא היה. וזה עניין הווידוי שמתוודים בכל יום באל"ף בי"ת, אשמנו בגדנו וכו', כדי להוציא בשפתינו ממש כל כ"ב אותיות ולמחות בהן כל גופי הקליפות הנבראים מהרהורי עבירה שאין אדם ניצול מהן בכל יום. [ע"פ רבי מנחם מנדל (ה"צמח צדק") מליובאוויטש, דרך מצוותיך, לח, א]
