בס"ד

האם בכלל יש טעם לקרוא את מה שכתוב כאן בהמשך?
אנחנו חיים היום ב"עידן המידע", שומעים וקוראים המון רעיונות וידע, הנפש מוצפת בחומרים ולא מספיקה לעכל אותם. האם העמסה עוד רעיונות ועוד ידיעות תועיל או להפך?
כאשר לומדים והדברים לא מחלחלים אל הלב, לכאורה היה עדיף שלא ללמוד בכלל. באופן פשוט עיקר האישיות של האדם – עיקר מה שנחווה כ"אני" – הוא הלב, ועולם המדות והרגש. אם הדברים לא מגיעים לשם, הם גם לא יגיעו למעשה. על מי שלומד ולא מיישם ("חכמתו מרובה ממעשיו") אומרים חז"ל בפרקי אבות כי הוא דומה לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, וקוראים עליו את הפסוק "והיה כערער בערבה, ולא יראה כי יבוא טוב…".
מהו באמת עיקר האדם, הראש או הלב, השכל או הרגש והמדות?
מצד אחד המעלה המיוחדת של האדם היא דוקא היכולת השכלית שלו, הכח להתבונן על המציאות ולבחור את דרכו בתוכה, היכולת להיכנס אל תוך עולם של רעיונות ושל רוחניות.
מצד שני, השכל – דווקא בגלל שהוא אובייקטיבי – אינו נראה לגמרי חלק מהאישיות שלנו. כמו בציור הגופני, נראה לפעמים שהוא נמצא מנותק מעל האדם עצמו. כשאנו חושבים על אדם שכלתן, אנו מתארים לעצמנו מישהו שאינו לגמרי "נוכח" בעולם, שההתנהגות שלו קרירה ומרוחקת, שהוא אולי מאד מחושב וצודק אבל לא ממש "הוא בעצמו".
אז מה, עדיף "לזרוק את השכל" וללכת אחרי הלב? אבל הלב, כידוע, הוא מרכז חוסר היציבות בחיינו. הוא נמשך אל מקומות ללא מחשבה וללא בקרה, ועלול לסבך אותנו באמירות ובפעולות לא נכונות ולא טובות.

דרך קצרה וארוכה
למען האמת, אי אפשר להפריד בין השכל ובין הרגש. תמיד הכח המוביל, הבוחר, זה שבאמצעותו ניתן לגרום שמח