בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני

האם בכלל יש טעם לקרוא את מה שכתוב כאן בהמשך?
אנחנו חיים היום ב"עידן המידע", שומעים וקוראים המון רעיונות וידע, הנפש מוצפת בחומרים ולא מספיקה לעכל אותם. האם העמסה עוד רעיונות ועוד ידיעות תועיל או להפך?
כאשר לומדים והדברים לא מחלחלים אל הלב, לכאורה היה עדיף שלא ללמוד בכלל. באופן פשוט עיקר האישיות של האדם – עיקר מה שנחווה כ"אני" – הוא הלב, ועולם המדות והרגש. אם הדברים לא מגיעים לשם, הם גם לא יגיעו למעשה. על מי שלומד ולא מיישם ("חכמתו מרובה ממעשיו") אומרים חז"ל בפרקי אבות כי הוא דומה לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, וקוראים עליו את הפסוק "והיה כערער בערבה, ולא יראה כי יבוא טוב…".
מהו באמת עיקר האדם, הראש או הלב, השכל או הרגש והמדות?
מצד אחד המעלה המיוחדת של האדם היא דוקא היכולת השכלית שלו, הכח להתבונן על המציאות ולבחור את דרכו בתוכה, היכולת להיכנס אל תוך עולם של רעיונות ושל רוחניות.
מצד שני, השכל – דווקא בגלל שהוא אובייקטיבי – אינו נראה לגמרי חלק מהאישיות שלנו. כמו בציור הגופני, נראה לפעמים שהוא נמצא מנותק מעל האדם עצמו. כשאנו חושבים על אדם שכלתן, אנו מתארים לעצמנו מישהו שאינו לגמרי "נוכח" בעולם, שההתנהגות שלו קרירה ומרוחקת, שהוא אולי מאד מחושב וצודק אבל לא ממש "הוא בעצמו".
אז מה, עדיף "לזרוק את השכל" וללכת אחרי הלב? אבל הלב, כידוע, הוא מרכז חוסר היציבות בחיינו. הוא נמשך אל מקומות ללא מחשבה וללא בקרה, ועלול לסבך אותנו באמירות ובפעולות לא נכונות ולא טובות.

דרך קצרה וארוכה
למען האמת, אי אפשר להפריד בין השכל ובין הרגש. תמיד הכח המוביל, הבוחר, זה שבאמצעותו ניתן לגרום שמחר לא יהיה כמו אתמול, הוא הכח של השכל והמחשבה.
גם בשביל לשנות משהו במצב הרגשי, צריך קודם לפעול על הלב באמצעות מחשבות שבאות מהשכל.
אבל, יש מחשבות ויש מחשבות. כשרוצים להגיע לתוצאות מיידיות בלב, מעדיפים לבחור מחשבות שעשויות להביא את התוצאה: בלשון תורת הנפש של החסידות מחשבות כאלה נקראות "התבוננות כללית" – זוהי פתיחת המודעות לעניינים שנחווים כעוצמתיים גם בלי להבין את כל המרוכבות והעומק שלהם. ובאמת, זה לכאורה לא נצרך, כי הרגש מתעורר גם כך. סימן למחשבה ולרגש כאלו, הם ההתעוררות הרגשית החזקה (שברוב הפעמים ניתן לחוש אותה גם כעוררות גופנית) שמתעוררת יחסית מהר, תוך כדי השיחה עם המטפל או המחשבה העצמית, ואשר הולכת ונחלשת מכאן מאילך.
היום, ישנן דרכים נוספות לגרום להתעוררות הזו, כגון דמיון מודרך, פסיכודרמה ואמצעים חווייתיים נוספים.
באופן טבעי, אנחנו נוטים להימשך לחוויה הזו, ולחפש אלו דרכים ושיטות מביאות אותנו אליה. בדרך הזו, התוצאות הן מיידיות – תוך כדי הפגישה הראשונה כבר נחשפת למשהו גדול וחזק, חווית חוויה גדולה ועוצמתית, והשגת תחושה שהדברים לא נשארים תיאורטיים אלא חודרים אל הלב ומניעים אותו. לפעמים ישנה תחושה, שבפעולה חד פעמית כזו ניתן להגיע לתוצאה שאפשר, אולי, להגיע אליה אחרי שעות רבות של שיחות עומק.
בעולם המערבי שאנו חיים בתוכו ומושפעים ממנו, אנו מתרגלים לצפות ולבחון האם אנחנו מקבלים תמורה ראויה להשקעה שלנו, ואנחנו רוצים תשובות מהר. ממילא, גם בעולם של הצרכים הנפשיים והעבודה הפנימית, דרך שמגישה את התמורה באופן ברור ומהיר מאד מפתה ומושכת.
מצד שני, ברוב הפעמים מתגלה שהתוצאה החזקה והמהירה לאו דווקא מושרשת עמוק, והיא הולכת ומתפוגגת. כמו להבה שנוצרת משריפה של קש יבש – היא נדלקת בקלות לאש גדולה, חזקה וגבוהה, אבל מהר מאד היא שוקעת ולא נשאר ממנה מאומה.
גם בחוויה הפנימית, מי שרגיל להתבונן פנימה ולפתח מודעות עשירה לגבי חייו, חש את הפעולות המהירות והחזקות הללו כתוקפות אותו ומזלזלות בעומק ובמשמעות של חייו, ואף כאונס של הלב ושל התודעה.
במבט בוחן, מתברר גם שהמחשבה שמעוררת את התגובות המיידיות, נבחרת לא לפי היותה דווקא זו המשמעותית והמכוונת, אלא לפי היכולת שלה לעורר תגובות חזקות ועוצמתיות. על כך קוראים בחסידות את הפסוק "לֹא-יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה, כִּי אִם-בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ" – הכסיל לא מחפש את האמת שתמשוך אותו מתוך התודעה המוטעית שלו אל תובנות משמעותיות, אלא מחפש מה יעורר את הלב שלו ויביא אותו לחוויה מיידית.

דרך ארוכה וקצרה
ישנו בגמרא סיפור ידוע, על רבי יהושע בן חנניה שהגיע לפרשת דרכים והתלבט לאיזו דרך לפנות. ילד שישב שם אמר לו "זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה". כשהלך רבי יהושע בדרך הקצרה וארוכה הגיע מהר קרוב אל העיר, אבל אז גילה שבינו לבין העיר גנות ופרדסים ואינו יכול להיכנס. כשחזר אל הילד שאל אותו "בני, הלא אמרת לי קצרה?" השיב לא הילד "ולא אמרתי לך ארוכה?".
מתברר שלא פעם, מה שנראה במבט ראשון דרך קצרה, בסופו של דבר מתגלה כדרך ארוכה, ולהפך מה שנראה ארוך, מפותל והולך סחור סחור, מגיע בסופו של דבר בדיוק אל היעד.
גם בנושא שלנו ישנו יעד – הלב, עולם הרגש והמדות, והדיבורים והמעשים שבאים ממנו. אכן, אנחנו מבינים שלעיתים רבות הדרך הקצרה של "התבוננות כללית", והתעוררות חוויתית חזקה, עלולות להתגלות כדרך ארוכה – שבסופו של דבר לא באמת חודרת אלא נשארת מסובכת ברבדים החיצוניים.
מה כן יכול להגיע אל פנימיות הלב?
להפתעתנו מתברר שזו דווקא ה"דרך הארוכה" – כאשר נעשית עבודה ארוכה וסבלנית של התבוננות, ופיתוח מפורט של התודעה, בלי "אורות" ו"ניצוצות", אבל עם הרבה התמדה ורצון להגיע אל האמת והעומק.
אכן, זו דרך לא קלה. היא דורשת אורך רוח כניסה והתעסקות עם הרבה פרטים, פתיחה של עוד נקודה ועוד נקודה באופן הדרגתי ואיטי. בגלל ההתעסקות בפרטים והקצב המתון, בדרך כלל לא מתעוררת מיד חוויה חזקה. זו הסיבה שישנם לא מעטים שמעייפים מהצורך להתקדם לאט עוד ועוד, ומתייאשים מכל הסיפור.
לפעמים גם מתגנב לכאן החשש אותו הזכרנו בפתיחה, שהדברים יישארו בסופו של דבר רק ברמה התיאורטית ולא ישפיעו בכלל על הלב.
כאן מתגלה הכח הגדול שטמון דווקא במה שמכונה בלשון החסידות "התבוננות פרטית": מחשבות והתבוננויות מהסוג הזה, נכנסות לנושא או לסוגיה בעולם ובנפש, בלי להסתפק במבט כללי, וברושם חוויתי. התודעה הולכת ומתמלאת בריבוי של פרטים ונקודות מזוויות שונות, ומהיבטים שונים של הענין.
התוצאה הטבעית של שיח כזה ושל עבודת התבוננות כזו היא, שההתעוררות הפנימית שמתרחשת הולכת ומתגברת ככל שעובר הזמן. הנקודות שנפתחו והתגלו יוצרות ומגלות עוד ועוד נקודות, וככל שעובר הזמן מתעוררות עוד ועוד מחשבות על הנושא ועל הסוגיה. ככל שצומחת ומתפתחת הפעילות המחשבתית, היא מתחילה "לסחוב" איתה גם התעוררות של הלב, וזו אינה התלהבות פתאומית וחד פעמית אלא צמיחה פנימית עמוקה שהולכת ומתגברת, עד שהיא מצטברת ל"מסה קריטית", שהופכת ממש את המצב של הלב ומשפיעה בהמשך גם על ההתנהגות – הדיבורים והמעשים – לאורך זמן.
עדיין, נשארת השאלה מה המפתח? מה יגרום למחשבות האלה להיות חיות, חמות ופעילות, ולא שכלתניות וקרות?
בלשון תורת הנפש זהו כח ה"דעת" שבנפש. על פי הפסוק "גַּם בְּלֹא-דַעַת נֶפֶשׁ לֹא-טוֹב" מסבירים בחסידות שישנה מחשבה והתבוננות שהיא בלי "דעת", והיא אכן לא חודרת אל הנפש אלא להפך – מכניסה את התודעה למקום קר ומנותק.
מהי אותה "דעת"?
בקצרה נאמר, שזהו הרצון והאכפתיות שסובבים את המחשבה, מחיים אותה והופכים אותה לאישית ולרלוונטית. אם יש לנו לפעמים נטיה לחשוב מתוך סקרנות, ולהתעסק בהמון דברים ולא במה שנוגע באמת לחיינו ובמיוחד להיבט הפנימי שלהם, ה"דעת" שלנו היא הכח להתרכז סביב מה שחשוב באמת, לחוש שהדברים יקרים, חשובים ונוגעים לנו. ממילא אנו דוחים כל מה שיגרום לנו להישאר קרים ומנותקים, וחותרים למחשבות שמגלות את הנקודה הפנימית ומביאות לידי התעוררות הלב ולידי מעשה.
אמרו חז"ל "אם עין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת" – שילוב של ההתבוננות המפורטת יחד עם תחושה חזקה של "דעת" – אכפתיות חשיבות והתקשרות לענין – עוזרים לדברים לחדור לעומק הלב, ולחולל מהפכות שקטות שמתפתחות ומתקדמות לאורך הזמן.


להרחבה ופרטים נוספים: torathanefesh.org
לשאלות, הארות והערות: [email protected]

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן