כידוע לכולנו, התורה חסה מאוד על בעלי החיים, וציוותה אותנו למנוע מהם צער. דבר זה נלמד מכך שבפרשת 'והיה עם שמוע' נאמר: "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (דברים יא, טו) – האכל קודם את הבהמה ואז תאכל אתה עצמך (ברכות מ, א. רמב"ם הלכות עבדים ט, ח).
לאור זאת, העלו בספרי חסידות רבים את השאלה – מדוע בשנת השמיטה הסדר לכאורה הפוך? הלוא כך קראנו בתורה לפני שבועיים: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה… וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא כה, ו־ז).
שאלה זו עלתה לראשונה בספר 'ייטב לב' (לגה"ק רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים מסיגט זצ"ל), ותשובות רבות ניתנו לה.
האדמו"ר מפילץ, הגה"ק רבי פנחס מנחם אלעזר יוסטמן זצ"ל, מביא בספרו 'שפתי צדיק' תירוץ נפלא בשם סבו, ה'חידושי הרי"ם' זי"ע.
בשמיטה, כותב השפתי צדיק, המטרה היא "להראות שהכל מכח ה' יתברך, ועל ידי השמיטה הכל רואים כי העולם אינו כה נפרד ממנו יתברך, אלא הכל שלו באמת. ועל ידי זה יש עליה לבחינת הארץ ופירותיה גם כן, וזהו בחינת שמיטה שהכל חוזר לשורשו, שלא יפול לגמרי בתוך הטבע ולא נשכח העיקר".
זוהי מהותה של השמיטה – תמרור זיכרון מיהו מלכו של עולם.
התמרור הזה מקדש גם את האוכל, וגם את האדם האוכל אותו. השפתי צדיק מסביר, שהחיוב להקדים תמיד את מאכל הבהמה למאכל האדם נובע מכך שאחרת יש חשש שהאדם, בעל הנפש הבהמית, ישכח את הכל, וישקע בתוך אכילתו ותאוותו. אבל בשמיטה לא כך הם פני הדברים. אדם אוכל פירות שביעית קדושים, ואיך ישכח את בוראו?!
כמובן, כדי לזכות למעלה זו יש לאכול פירות שביעית, ולהתעלות עימם. איזו זכות נופלת בידינו השנה הזו, וכמה אנו צריכים לרדוף אחריה! עלינו להשתדל לצרוך בעיקר פירות של אוצר בית דין, ובימים אלו, בהם מתחילה עונת הפירות ותנובת העץ של השביעית מגיעה לחנויות, עלינו להודות לה' יתברך שנתן לנו מתנה טובה זו, ושבת הארץ שמה, ולהכניס אל בתינו את הקדושה הזו, שתאיר את כל אכילתנו.
עלינו להקדיש גם מחשבה לדבר זה, ולא לסמוך רק על השפעות פנימיות. להעלות למודעות את המציאות הנפלאה הזו, ולעורר את מחשבתנו לכך בשעת אכילתנו – כל אפרסק וכל משמש, כל פרי ופרי הנכנס לפינו, מכניס עמו קדושה מרוממת ונשגבת. אכלו לבריאות ולקדושה.
