זהו. לכל שבת יש מוצאי שבת, ומוצאי שבת קודש – שבת הארץ, הגיע.
תמה לה שנת השמיטה ה'תשפ"ב.
כעת אנחנו נמצאים בשעת ההבדלה של מוצאי שבת, מלווים את המלכה.
בתורת החסידות ביארו, שעיקר קדושת השבת נמצאת בשעות שלפניה ושלאחריה.
השבת עצמה – מחייבת כל אדם מישראל, אך להוסיף עליה – זו כבר בחירה שלנו.
כך פייט ר' משה בר קלונימוס בפיוט 'כל מקדש שביעי' – "דורשי ה' זרע אברהם אוהבו, המאחרין לצאת מן השבת וממהרין לבוא". מי שאוהב את ה' יתברך, לא מחכה לרגע האחרון. הוא ממהר לבוא, הוא כבר כל כך מתגעגע לשבת שהוא איננו יכול יותר לחכות להגעתה, והוא רץ לקבלה מוקדם יותר (ערב שבת הוא זמן של ריצה לקראתה. לכן קובעת ההלכה שמי שנתקל במרוצתו והזיק, למרות שבדרך כלל חייב הוא, בערב שבת דינו יהיה שונה – ראה בבא קמא לב. שולחן ערוך חושן משפט שעח, ח). יתרה מכך, הוא ממש לא יכול להיפרד מן השבת כשהגיע זמנה לצאת, והוא מושך אותה אל תוך ימות החול ומאחר לצאת ממנה.
רבי חיים שלמה טירר מצפת (ולשעבר מצרנוביץ'), בספרו 'סידורו של שבת', מסביר שזהו רגע המבחן האמיתי, האם אתה באמת מחובר לשבת או מקיימה רק כאילוץ. לדבריו, 'שומר שבת' נקרא רק מי שממהר להכניסה. כמו שיעקב "שמר את הדבר" – המתין מתי כבר יתגשם חלומו הנבואי של יוסף, כך שומר השבת יושב ומצפה מתי כבר תבוא.
כך אנחנו עושים גם בשנת השמיטה – ממהרים לקבלה, בתוספת שביעית, חלקה מהלכה למשה מסיני וחלקה מתקנת חכמים שהרחיבו בעצם את (חלק מדיני) שנת השמיטה חצי שנה אחורה לימי הפסח.
וביציאתה מה?
גם כאן אנחנו ממשיכים להחזיק בשנה הזו – גם אם מרגע שהסתיימה שנת השבע פקע איסור המלאכות, לא תמה קדושת השביעית הנוהגת בפירותיה, אשר תלווה אותנו במהלך כל השנה הקרובה. איזו מתיקות יש בזה, זכר לשנת השבע גם לאחריה. אנחנו לא מרפים, ממשיכים לאחוז בשיפולי גלימתה של שנת השבע, שנת שבת הארץ, שבת לה'.
הדבר יורגש היטב בבואנו לקיים את המצווה המתוקה של נטילת ארבעת המינים, שכן האתרוגים (ולדעות מסוימות אף ההדסים) של שנה זו, השמינית, הרי הם קדושים בקדושת שביעית, ויש לנהוג בהם כל דיניה, באיסור סחורה ושמירת קדושתם. שונה הוא חג הסוכות של השנה השמינית מכל חג סוכות אחר – נוטלים אנו בו אתרוג בעל קדושה כפולה, מעבר לקדושת מצוותו, קדושת שבת הארץ עליו. נרגיש את זה, ננשום את זה, נחשוב על זה בשעה שניטול את ארבעת המינים, שאלה רגעי הפרידה מקדושת הארץ ופירותיה, משנה מתוקה שלימדה אותנו לקדש את החומר, להכיר במי שאמר והיה העולם, במי שברצותו נתן לנו את ארצנו לנחלה כדי שנחיה עליה חיי קדושה.
ר' חיים טירר הנ"ל, היה נוהג בערב ראש השנה של תחילת שנת השמיטה, בשנים שחי בצפת, לצאת אל השדה, לפרוש כפיו אל אדמת ארץ ישראל הטובה, ולברכה – שבת שלום ארץ ישראל!
אף אנחנו נצא אל השדה השנה, ניתן עינינו בארץ הקדושה אשר הנחילנו ה', ונברכה – שבוע טוב לך, ארץ ישראל!
