והנה, לאחר שתים וחצי פרשיות ארוכות, בהן התורה פירטה לנו בפרטי פרטים כיצד יש לבנות את המשכן וכל כליו, וכיצד להכין את בגדי הכהונה, באה התורה ומפרטת לנו שוב את הכל מהתחלה בשתי הפרשיות של השבועיים האחרונים – ויקהל ופקודי! מה קורה כאן? אין לתורה מה לומר לנו כבר, שהיא מצאה לנכון 'לבזבז' כל כך הרבה פסוקים סתם? הרי הכל כבר כתוב!
שאלה זו הטרידה רבות כבר את הראשונים, ובכמה מהם מובא רעיון מרכזי האומר כך: מטרת החזרה היא להראות לנו כיצד הכל בוצע בדיוק כמו שציווה משה. הרי היה יכול לבא מאן דהו ולהציע הצעות לייעול, רעיונות לשיפור, הרי אנחנו טובים מאוד בהצעת הצעות כאלה, אפילו לקב"ה…
על כן באה התורה להוציא מליבנו דעת טועים כזו, וללמדנו שעבודת ה' בכלל ועבודת המקדש בפרט הרי הן כולן נשענות על הביטול לצו האלוקי ועל הציות המדויק להנחיותיו.
לכן הפרשה הקודמת פותחת בקטע החוזר ומזכיר את איסור המלאכה בשבתות, כדי ללמדנו שגם אם לנו נראה שבניית המשכן נורא חשובה ויש להתעסק עימה גם בשבת, עלינו לדעת שאת הקב"ה עובדים כמו שהוא אומר לנו לעבוד אותו ולא כמו שנראה לנו.
ענין זה הוא מהותה של שנת השבע, כפי שמלמדנו ה'שפת אמת' (בהר שנת תרמ"ה) באמרו: "והנה עיקר מצות השמיטין ויובלות, הוא הביטול אליו יתברך. כמו שכתוב 'ושבתה הארץ', ביטול אל השורש, והוא בחינת השבת, כמו שכתוב 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי'…".
כלומר: בשמיטה אנחנו משביתים את הארץ, את הארציות, את המבט הגשמי הנחות שלנו, את ההתבוננות קצרת הטווח שלנו, ומתרוממים למבט אלוקי. זוהי גם עבודת יום השבת – "אל יצא איש ממקומו". אל תחשוב שאתה יותר ממה שאתה, קבל על עצמך את המרות האלוקית ושבות!
הדבר בולט מאד בלשון בה נפתחה פרשת ויקהל (לה, א-ד):
"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת… וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר".
הפרשה נפתחת בהדגשה – זה מה שציווה הבורא יתברך, ומכוח הציווי הזה אתם נקראים לעשות כך וכך ולא לעשות כך וכך. אך ורק מכוח הציווי, ולא שום דבר מעבר לזה. אפילו את נדבת הלב שמתוארת בהמשך הפסוקים, אנחנו מביאים על פי מצוות ה', וכך אנחנו נדרשים לעשות בכל מצוותיו חוקותיו ומשפטיו.
הרוח הזו ממשיכה בפרשתנו – כשמה כן היא, פקודי. לא רק במובן של פקידה וספירה (כפשוטו של מקרא) אלא כמדרשו – פקודה, הוראה וציווי. אלה פקודי המשכן, משכן העדות – המשכן הוא מקום קיום הפקודה, מקום העדות וההתוועדות, המקום בו מתחברים אל ה' יתברך מעל הכרובים, דווקא מכוח קיום מצוותיו ופקודותיו.
