תמיהה רבתי מעורר שמה של השבת בה אנחנו נמצאים – שבת הגדול. רבים שאלו, וכי לא ראוי לומר שבת הגדולה? אך גם אם נפתור את השאלה הבלשנית הזו (שכן המילה 'שבת' משמשת בלשון זכר ובלשון נקבה), עדיין תישאר השאלה העיקרית – מה כל כך גדול בשבת הזו?
בספרי חסידות עמדו על כך, שזו השבת הראשונה בה עם ישראל שמר את השבת לשם ה', וכלשונו של ה'דברי אליעזר': "דהנה נודע דגם במצרים היו שומרים את השבת, כי משה רבנו ע"ה בירר להם יום השבת למנוחה ועונג כדאיתא במדרש, אבל אז שבתו רק למנוחת הגוף, ועכשיו כשפרשו מעבודה זרה וקבלו עליהם עול מלכות שמים ואמונה האמיתית, התחילו לשמור השבת לשם ד', כי אות הוא לעולם וגו' כנ"ל, ועל כן נקרא שבת הגדול, לשם גדול העולמים".
כלומר – הקב"ה, "גדול העולמים" (ככינויו בבראשית רבה פ"ק), היה לראשונה נוכח בשבת הזו. כל השבתות שלפני זה היו שבתות אנושיות, למען ינוח שורך וחמורך, מין יום שבתון סוציאלי כזה. אבל שבת זו, בה התחלנו להתכונן לקרבן הפסח (במסירות נפש, תוך קשירת אלילי המצרים לכרעי המיטה), היתה השבת הראשונה שנעשתה לשם שמים, לשמו של המלך הגדול, מלך מלכי המלכים [רעיון זה, כמדומני, מופיע לראשונה בדברי זקני החיד"א זי"ע בכמה מקומות, ומובא בספרי חסידות רבים].
והנה, גם השמיטה יכולה להיקרא 'שבת הגדול', משתי סיבות, כפי שדרש הגרי"י וייס זצ"ל (מנחת יצחק חלק ח סימן צו): "וכן בשמיטה אין לשמור כדי שתוסיף הארץ תת כחה, אלא כדי שתדעו שהארץ שלי הוא, ולפי זה גם שנת השמיטה חוץ ממה דהוי שבת הגדול דהוי שבת דכולי שתא, עוד הוי שבת הגדול שהוא שבת לשם גדול העולמים".
שנת השמיטה מהווה 'שבת הגדול' בכפליים – בכמות (שכן היא נמשכת על פני שנה שלימה) ובאיכות (שכולה קודש לה', "ושבתה הארץ שבת לה'").
בשבת זו נקבל לתוכנו אור כפול – של גדלות, של הכרת גדול העולמים, של התכווננות לעשיה לשמו הגדול שנקרא עלינו!