אף אחד לא מאחל לעצמו צרות, אבל אף על פי כן יש דברים שהם "צרות של עשירים".
מה זה אומר צרות של עשירים? יש דברים שליליים, שלמרות שגם בהם לא כדאי להיות, כולם יודעים שאם אתה שייך אליהם זאת כבר מדרגה. אם העניין הזה עלול להוות בעיה אצלך, כבר יש פה איזשהו יתרון.
באחת השנים הלך הרבי רבי אלימלך עם חסידיו לקיים את מנהג התשליך. בתוך ההכנות שם לב רבי אלימלך שתלמידו הגדול רבי מנחם מנדל מרימינוב עומד ממש בסמוך אליו במשך כל הזמן. שאלו רבי אלימלך לפשר מעשיו, וענה לו רבי מנחם מנדל: "באתי לכאן כדי לזרוק את המצוות שלי ולקחת במקומן את העבירות שלכם! כי העבירות של הרבי יותר זכות ונקיות, ויותר לשם שמיים, מאשר המצוות שלי!"
מובן שאנחנו לא רוצים שום חטא, אפילו לא משהו שנחשב חטא רק לגבי רבי אלימלך. אבל דבר אחד אנחנו יכולים לדעת בבירור: אותם עניינים שהצדיקים חושבים עליהם בשעת קיום התשליך רחוקים מרחק של כמה שנות אור מהמקום בו אנו נמצאים ומונחים.
פרשת מצורע עוסקת בכל מיני טומאות ובכל מיני דברים שליליים. בתוך הדברים יש פרשייה מיוחדת שפותחת בפסוקים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר, דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ…". למה צריך את הפתיחה הכל־כך מיוחדת וחגיגית הזאת באמצע הפרשה? למי משה ואהרן דיברו עד עכשיו אם לא "אל בני ישראל"?
רבי יעקב ליינר מאיז'ביצא, בעל ה'בית יעקב', מסביר את הדברים על רקע טומאת הנגעים בה עוסקת התורה עד לפרשייה זו. הנגעים רומזים לכעס, והכעס אין לו שייכות פנימית ואמיתית עם בני ישראל. לא לחינם הצרעת מתורגמת באונקלוס ל"סְגִירוּתָא", ובתהליך הטומאה שלה קיימים 'הסגרים' שונים. הצרעת שייכת לכעס ולאטימות הלב. לטומאת הזיבה, לעומת זאת, יש שורש ממקום חיובי וטוב יותר. וכך היא לשונו של ה"בית יעקב" בביאור טומאת הזב: "שזה נצמח מגודל אהבה ונדיבות, כי זב היינו שמבזבז ביותר עד ששוכח בעצמו כעיר פרוצה אין חומה, כן אין מעצור לרוחו שחפץ להשפיע בשפע עד שאובד כוחו לגמרי".
יהודים תמיד משפיעים. יהודים תמיד רוצים לעשות עוד ועוד טוב. הבעיה היא שלפעמים מרוב שאנחנו רוצים להשפיע השפעות טובות לסובבים אותנו, אנו לא שמים לב ושוכחים לגמרי מהמציאות שלנו.
צריכים לדעת להיזהר גם מזה. זהו גם כן סוג של טומאה. צריך לשמור על הנקודה הפנימית שלנו, שתמיד תישאר חזקה, ושתמיד תישאר עוצמתית. כשנשמור עליה בתוקפה נוכל גם להשפיע על הזולת, מבלי להיטמא בטומאת הזב.
זאת היא הדרך הראויה: "ורק הטוב לאדם כשמשפיע, צריך הוא שידע בנפשו שהוא רק צינור שעל ידו ירד ההשפעה לחברו, ולא ידמה כוח השפע לעצמו, וכן יראה שיישאר הצינור תמיד בהווייתו ובמעמדו, ולא שימסור גם הצינור עם ההשפעה".
אבל גם אם קרה, ומרוב השפעה נמחקנו לגמרי, נזכור שאף על פי שזו טומאה – זו טומאה של יהודים, זה צרות של עשירים, וכמובן שזה עדיף מטומאת הצרעת וההסגרים.
עוד קצת תפילה ועוד קצת התחדשות, והטהרה הנכספת בוא תבוא.
