ומה איתי? מה אני עז?
כל התיקונים, העניינים, הכל כאילו עובר מעליי.
איפה אני בכל הסיפור הזה של עבודת ה'?
בקיצור, השארתם אותי בחוץ, בחושך, לבד.
באמת תודה לכם.
*
כן, זה באמת נשמע קצת פולני, אבל לפעמים זה באמת מרגיש שדופקים אותך בכוונה.
תראי, בבייסיק אני לגמרי בעניין הזה של רוחניות וכל זה, וה' לא מעניין אותי פחות מכם. רק שהפגישה עם הגוף בהחלט הייתה סוג של נקודת מפנה, זה פשוט וואו, ענק, מלהיב כזה.
נראה אותך נשארת בשוויון נפש מול חתיכת סטייק נוטפת שומן, או איזו גלידה עם ארבע קומות בטעם שוקולד או וניל עם עוגיות.
הבנת? מאוד נחמד כל הקטע הזה של לימוד ותפילה, אבל את כל האקשן אתם מפספסים שם בין הספרים עם האותיות הקטנות. תיאורטית אולי הייתי יכולה ליהנות גם כן, אבל באמת זה קצת גבוה ומשעמם מדי. בלי להכעיס אף אחד, אבל העולם הזה הרבה יותר אטרקטיבי.
טוב, אפשר רגע הפסקה בצילומים? הקרואסון הזה נראה פשוט מעולה, זה בסדר אם אני אוכל יותר מאחד? את כל המגש?
*
מעולים הקרואסונים שלכם. הדלקת את המצלמה? תני לי רגע לנקות את השפתיים. כן, את יכולה להמשיך לשאול.
מה זה השאלות האלה? אם אני חיה תכלית?
נו עם זה פתחתי, קצת מבאס כל הקטע הזה שלכם. סימנתם אותי, תייגתם אותי, קראתם לי 'נפש בהמית' כאילו אני איזו פרה, ועכשיו פתאום אתם נזכרים לשאול על תכלית, ממש מעליב.
טוב, נכון שזה קצת מגיע לי, אז תעזבי את הכינוי. אם את קוראת לי 'נפש בהמית' ורוצה לעשות עם זה משהו אז סבבה. הקטע הוא שאתם פשוט שמים עליי פס, כל מפגש איתי מוגדר כנפילה, אסור להסתכל עליי, אסור להקשיב לי, אסור להתייחס אליי.
יופי, עכשיו הלכה לי המסקרה מהדמעות, את מוכנה לשאול שאלות פחות אישיות?
*
למה אני מתכוונת כשאני אומרת לעשות עם זה משהו?
את יודעת, אני לא טמבלית, יש לי שכל, אבל בהחלט יש לי קשיי קשב וריכוז גבוהים. עכשיו אני מדברת איתך ולא מפסיקה לחשוב שבדיוק עכשיו יוצא הפרק החדש בסדרה שאני מכורה אליה, הבנת? כזה.
הקטע הוא שגם אני לא באמת רוצה לחיות ככה, ברור שהייתי רוצה לחיות תכלית, אבל זה לא בא לי בטבעי. אם אחרי זה תקפצי לשכנה ממול תראי מה זו תכלית מהלכת, מסתובבת כל היום ורק חושבת על ה', תאמיני לי, למות מקנאה.
את יודעת כמה פעמים רציתי לקבוע איתה חברותא? שתשב ותסביר לי לאט, שתדבר איתי בשפה שלי, בלי כל הדברים האלה שהם מעבר לסטרטוספרה שלי. אמהמה? כל פעם שבאתי לדבר איתה היה לכם לאן למשוך אותי?
קלטת? כדי שאני אוכל להקשיב ברצינות אני צריכה: שקט, זמן, שיסבירו לי לאט ושידברו בשפה שלי. אם אתם תפנו לזה זמן ותפסיקו למשוך אותי לכל מיני מקומות גם אני אוכל להתחיל להתחבר. היא באמת נראית מה זה נחמדה, השכנה ממול, זה ממש תלוי בכם אם אנחנו נצליח לשבת או לא.
*
משפט לסיום?
תראי, מה שנכון לכל יום נכון במיוחד עכשיו ב'ספירת העומר'. בהגדרה זה הזמן לעבוד איתי שלב אחרי שלב בשביל שגם אני אצליח להיכנס לעניינים, ובסוף אפילו לקבל תורה. אם תמשיכו לספור ככה, במלמלת מצויה, הלכה החברותא. תספרו ברצינות, תנו לעצמכם זמן שקט, תבחרו דברים פשוטים להסביר לי, ובסוף אני אבין, באמת.
ותני לי להפתיע אותך. מהחברותא הזו גם השכנה תרוויח, יש דברים שהיא יכולה לקבל רק אחרי שאני אבין ואפנים.
תתחילו לספור אותי.
