ב-ו-ק-ר ט-ו-ב!
מה שלומך הבוקר?
חי? נושם? שמח?
באסה!
*
בדרך כלל אתם ממש בסדר, נחמדים כאלה, משתפי פעולה.
זה מתחיל בבוקר/צהריים/אחה"צ. מתי שאתם לא קמים יש לכם פרצוף כרית ותחושה מיידית שעכשיו מוקדם מדי. משהו בסגנון: "אוףףףףףףףףףף, באיזה קטע אי אפשר לישון בבית הזה? קצת התחשבות. רק 16:00 עכשיו".
מכאן באמת הרבה יותר קל לי לעבוד. אתם לא באמת תתפללו לי בכוונה שחרית עכשיו, נכון? יותר מלמלת מצויה של כאלה שכבר יצאו לפנסיה מוקדמת מעבודת ה'.
*
אוכל.
זו בעיה מבצעית, כי אתם כאילו מסנדלים אותי. מצד אחד אני מה זה בעניין שתאכלו כמה שיותר טעים וכמה שיותר. נקודה. מצד שני האוכל הזה גורם לכם להיות יותר אנרגטיים, אפילו שמחים יש לומר. אחרי האוכל פתאום בא לכם לחיות, לעשות משהו עם החיים שלכם, לזוז לאנשהו.
בעיה.
בשביל זה מזמן כבר המצאתי המצאה גאונית: 'שיעור בוקר'. כל התלמידים מגיעים ביחד לכיתה ומאבדים בשניות את כל האנרגיות המיותרות האלה. למבוגרים יש תחליף שנקרא: 'הגעתי לעבודה', זה אותו דבר רק במקום אחר. תתעלמו מההוא שיושב מקדימה ונראה להוט ללמוד, הוא לא קשור אליי.
בחופש זה לא עובד, ובאמת עד ששיווקתי את הסמארטפון הייתי בבעיה קשה. עכשיו אתם בטיק-טוק, בפייסבוק, בווטצאפ או שסתם אין לכם כוח לעשות כלום.
*
מוטיבציה ללמידה? איכס! מה זו הקללה הזו? איך נדבקתם בווירוס הזה? למה שתרצו ללמוד? המקסימום זה להסכים ללמוד בלית ברירה בשביל הציון, לא יותר מזה.
אל תדאגו, טכנאי מגיע לסדר לכם את התקלה בעוד מספר דקות. בינתיים כדאי שתמצאו תעסוקה חלופית שהיא לא לימוד או איזושהי פעולה אפקטיבית. תוציאו מרץ: לרוץ אחרי החברותא ברחבי בית המדרש, להריץ צחוקים בפינת קפה, לטייל קצת בחוץ עד שהר"מ המעצבן (ההוא מהשיעור בוקר) יקרא לכם פנימה.
בקיצור, תיהנו לכם ממש.
כשתיכנסו פנימה נצמיד לכם את הגאון של הכיתה (ההוא המעצבן שמקשיב מקדימה) שישב עם החברותא שלו לידכם.
או. נפלא. ראיתם איך נגמרה לכם המוטיבציה? יש לכם עסק עם מקצוען.
*
פשוט ידעתי.
מול המוטיבציה, למי שנשארה לו כזאת, שלכם שלפתי את נשק יום הדין: מתמטיקה. נראה אתכם מתמודדים איתו. ישתבח שמו, אתם שוב מתוסכלים, עייפים ומבואסים. ככה אתם פשוט מותק של ילדים.
כל השמחה הזו, המרץ הזה, זה מזיק מאוד וממש לא בריא.
בערב עם החברים תהיו בחיות, בשמחה. באמת באמת, כמה שבא לכם. דווקא שם החיות הזאת ואני עובדים אחלה ביחד. מכות, נזקים, כל מה שטוב.
*
השמחה היא האויב מספר אחד שלי.
כשאתם עם אנרגיות אתם גם רוצים לעבוד את ה', ה' ישמור. פתאום אתם רוצים ללמוד, להתפלל, להזיז את עצמכם מהמקום, להתקדם. זה באמת לא שייך כל הקשקושים האלה. עדיף שתתרחקו מדברים מסוכנים כאלה, אתם עוד תצאו עובדי ה' חלילה.
הרבה יותר טוב זו העצבות, הדיכאון, העייפות.
תדמיינו שאתם מתלבטים אם לגלוש באינטרנט או ללמוד תורה. אם אתם ביום טוב אתם באמת עלולים ליפול וללמוד תורה, העצבות עוזרת לכם לבחור את הבחירה הנכונה. ככה זה כמעט קבוע, בדוק ומנוסה.
מוכרחים להיות עצוב!
*
בקיצור, מכל המונולוג הזה תזכרו רק דבר אחד: כשאתם שמחים אתם משחקים באש וזה ממש מסוכן. תקשיבו למישהו עם נסיון ותתרחקו מזה כמה שאתם יכולים.
השמחה היא השער לעבודת ה', בלי זה אי אפשר בכלל להתחיל, ולכן כדאי לא לגעת בזה. כבר פגשתי אנשים שהתמכרו לשמחה ואחרי זה עשו דברים נוראיים כמו לסיים את הש"ס, לקום לנץ ולטבול במקווה רחמנא ליצלן. מסכנים, ממש מסכנים, הם גמרו במקומות לא טובים בכלל, רחמנות. לא משנה, לא רוצה להעכיר את האווירה, כל מיני ישיבות שעובדים שם את ה' וכאלה.
העצבות, לעומת זאת, משאירה אתכם קרוב אליי, ככה שאנחנו יכולים להמשיך ליהנות ביחד רחוק מה'. ברור שרחוק ממנו.
ה' אוהב שמחה.