זהו.
היא מעבר לגבול.
היא רק תסדיר את הנשימה ותמשיך הלאה.
רק עכשיו, מתחת השיח, כשהיא מסתכלת אחורה למחוזות הילדות שלה, היא קולטת כמה המצב שלה הזוי.
אין לה לאן ללכת ואין לה לאן לחזור.
תלושה.
*
זו בעיה, מיד רואים שהיא לא מקומית.
זה לא רק הפרצוף, זה משהו שאי אפשר להגדיר אותו לגמרי, אולי 'וויב' זו ההגדרה הטובה ביותר. משהו בזרימה שלה שונה כמעט במאה שמונים מעלות מהזרימה של כל מי שהיא תפגוש. וזה ממש לא לטובתה. מישהו עוד יכול להגיד משהו למישהו שיעביר למישהו והיא תמצא את עצמה שוב מהצד הלא נכון של הגבול, וזה עלול להיות ממש מסוכן.
היא הגיעה לאיזה מלון חבוט באמצע הדרך וביקשה חדר ללילה. הניצוץ החשוד בעיניים של הבעלים נתן לה אישור, הצעיף שלה לא באמת יכול להסתיר את המוצא שלה.
בכל זאת הוא נתן לה חדר, בינתיים זה מספיק.
*
היא לא באמת הצליחה להירדם, זו הייתה התרגשות מהולה בחשש, ואלפי קטעי זיכרונות שערפלו לה את המחשבה.
מאז שהיא זוכרת את עצמה היא לא הייתה שייכת, זה כמו להיות עוגת קצפת עם תותים במסעדת בשרים, פשוט לא קשור. משמעות הייתה מילה גסה כמעט, בטח לא משהו שמדברים עליו. אבל כשהיא הסתכלה על השמים העכורים היא ידעה שהיא פשוט חייבת משהו אחר.
ההחלטה לנטוש לא הייתה קלה, אבל היא הבינה שרק בצד השני של הגבול יש לה מה לעשות.
ועכשיו היא כאן, קולטת שניה מאוחר מדי שבעצם גם כאן היא בטח לא רצויה.
*
זה היה כל כך לא צפוי שהיא כמעט נפלה אחורה, נבהלת מעצמה.
"מי את"?
זהו, זה הסוף, הם יעלו עליה וישלחו אותה למאסר במקרה הטוב או בחזרה במקרה הממש רע. היא התחילה ללכת מהר יותר, מתעלמת באלגנטיות מהשואל.
"הלו, את שם, עם הצעיף, תעצרי רגע".
היא כבר ממש רצה, לא יודעת לאן, רק לא להיתפס.
הוא היה מהיר יותר, בפער, והיא מצאה את עצמה מתנשפת כשהוא עומד מולה.
"מה הסיפור שלך? אף אחד לא רוצה להזיק לך, רק לדבר רגע. את לא מקומית, נכון"?
מה היא יכולה לענות, הוא כבר יודע את התשובה.
"לא משנה, את מוכנה רק להגיד את השם שלך"?
האמת שהיא ידעה שזה יגיע, ובכל זאת מישהו כאילו תפס לה את הלשון. בקושי היא הצליחה להוציא מילה אחת מהפה.
"עצבות".
*
"זו את. את לא יודעת כמה חיכינו לך כאן, מדברים עלייך כבר שנים, אבל אף אחד לא האמין שבאמת יהיה לך אומץ להגיע. יש לך כמה דקות"?
חיכו לה? הם? מההפתעה נפתחו לה העיניים והיא רק הנהנה בראש, לא מבינה עד הסוף, מפחדת ממלכודת.
הם מצאו פינה שקטה לשבת, שלווה מוזרה הייתה באוויר, משהו שהיא מעולם לא הרגישה. היא לא ידעה אם זה המקום, אם זה הדובר, או שפשוט ככה האוויר כאן.
"מאז שנולדת ידענו שזה הגיע, שיש בצד שלכם משהו ששייך לנו, רק לא ידענו בדיוק מה זה. תמיד ידעת שאת שייכת לכאן"?
"האמת שידעתי בעיקר שאני לא שייכת לשם. כבר מהלידה כולם הבינו שמשהו אצלי לא בסדר, הם קראו לי עצבות כאילו שהשם יהפוך אותי לבסדר, לאחת משלהם. זה לא קרה.
"אבל מה גרם לכם לחשוב שמשהו בצד שלנו שייך לכם"?
*
"תראי, בצד שלכם יש עצבות טהורה. אף אחד לא חי באמת, אין תכלית ואין משמעות. כל אחד עסוק בשלו, לא רואים שמים ולא נושמים אוויר. הייאוש והדיכאון חוגגים בכל פינה. בקיצור, הכל מושך למטה".
בלי לשים לב היא אישרה את הדברים במנוד ראש, מבינה בדיוק על מה הוא מדבר, זה בדיוק מה שגרם לה להרגיש שונה.
"אבל גם כאן, אצלנו, זה עוד לא זה. עם כל השמחה שיש כאן משהו היה חסר"
היא לא הבינה, מה יכול להיות חסר בשמחה? הלוואי עליה שמחה. הוא כנראה ראה שהיא מבולבלת והסביר.
"ברור שתמיד עדיף להיות שמח מלהיות עצוב. אבל כבר כמה זמן שאנחנו מרגישים שהשמחה קצת חלולה, כאילו חסרה לה איזו נקודה של אמת. תביני, שמחה שלא עומדת למבחן, שלא צומחת מתוך השבר, יכולה בקלות להפוך לריקה מתוכן.
"תחשבי שניה על מגילת אסתר בלי המן, עלילה סולידית כזו בסגנון: היה להם אחלה בהתחלה, אחר כך היה להם עוד קצת סבבה ובסוף כולם חגגו. אין לזה משמעות. דווקא הקושי והמשבר מגדילים את השמחה, הופכים אותה לבעלת משמעות".
היא התחילה להבין. משהו בתוכה התרגש ממש, כל מה שהוא אמר נתן מילים לדברים שהיא מרגישה מאז ומעולם. היא לא טעתה, יש לה שליחות.
"אבל אני לא כמוכם, אני גם לא אהיה, אני שונה".
"בדיוק, וזה הקסם שלך. הנוכחות שלך יכולה לתת לכולנו את מה שאנחנו לא יכולים להשיג בעצמנו. העולם שאת מביאה מביא איתו התמודדות. הוא לא עצבות מיואשת, הוא נקודה של שבר, של הצורך בלבחון את הדברים, לזהות את נקודות הקושי ולהמשיך הלאה עם ראש מורם. זו לא שמחת הליצנים, זו שמחת הלוחמים והחולמים, שמחה אמיתית.
אם תסכימי להישאר יוכל להתחיל כאן משהו חדש, אמיתי יותר, מה את אומרת"?
*
מה היא אומרת? מה יכול להיות יותר נפלא מזה?
היא נשארה שם, מחליפה את השם ל'לב נשבר' שהתאים הרבה יותר מ'עצבות'. וגם אחרי שנים היא עדיין הרגישה זרה, לא לגמרי שייכת, אבל היה ברור לה שכאן המקום שלה, בשדות הקדושה.
וכשנולד לה הילד הראשון היה חשמל באוויר, כולם הרגישו את זה ולא ידעו לתת לזה שם.
אבל היא הבינה, יש משהו שיכול להגיע רק מלב נשבר.
שמחה אמיתית.
