אני עובדת עם נערים כבר כמה שנים טובות, ואחד הנושאים שתמיד עולים במוקדם או במאוחר זה התקשורת החסרה עם ההורים בכלל, והתחושה שהם לא מבינים בפרט. נחשפתי להמון רמות בהרגשת החוסר הזה, ישנם נערים שבוחרים להסתיר מהוריהם מצוקות גדולות ודילמות משמעותיות מכיוון שהם חוששים שההורים יכעסו עליהם, יענישו אותם, יזלזלו בהם, לא יתייחסו לזה בצורה רצינית, לא יהיו פתוחים לשמוע ובגדול בכלל לא יבינו אותם. הרבה פעמים נוצר כדור שלג שהולך וגדל, המוצקה או הדילמה גדלה ובכך גם המרחק מההורים גדל, כי הם עוד יותר לא יבינו…

כמה קרוב ככה רחוק

ישנם גם נערים שלא נמצאים במצוקה כלשהי, ועל פניו הקשר ביניהם לבין ההורים הוא רגוע, יציב וטוב, אך בתוכם הם כן מרגישים קצת לבד. הם היו רוצים לשתף קצת יותר, להכניס את ההורים לעולמם, לספר יותר על חוויות, תחושות ודעות שלהם. אבל הם לא מוצאים את האומץ לשתף בכל אלה מסיבות שנות, כשבדרך כלל העיקרית שבהן היא המחשבה שההורים לא יבינו אותם ואין בכלל טעם לנסות.

לא לכולם זה מתאים.

יש את הנערים שאומרים שככה טוב להם, הם צריכים את הפרטיות שלהם, ואוהבים להתנהל בעצמאות מבלי שההורים באמת יודעים מה עובר עליהם.

ובכן, הייתי מאחלת לכם, נערים יקרים ומגוונים, את זכות הבחירה.

לכל אדם ובטח לנוער יש את הצורך בלשמור דברים לעצמו, זה טבעי וזה נורמלי. אך האם השתיקה נובעת מרצון ובחירה או שעמוק בפנים דווקא הייתם רוצים אך נוצר מצב שזה פשוט לא סוג הקשר שלכם עם ההורים? אם התשובה שלכם היא הראשונה אז זה מצוין, אך אם התשובה היא השניה הייתי מציעה לעצור ולחשוב על זה מעט.

לא. זה לא עובר.

אתם אולי משערים שכשתתבגרו או תתחתנו הקשר ישתנה מעצמו, אך זה לא נכון. תצטרכו לעמוד מול הקשר עם הוריכם שוב ושוב לאורך כל החיים. ככל שתקדימו ותחתרו לחיזוק התקשורת (כלומר, עכשיו) כך יהיה לכם קל יותר.

אז מה עושים?

לוקחים נשימה עמוקה, ועושים שינוי! המשחק בידיים שלכם! אני בטוחה שחלקכם מעפעפים עכשיו בעיניים ורוצים להשליך את האמירה המתייפייפת הזו לפח, אבל חכו רק שניה אחת. אחזו רק לרגע בכוח העצום שלכם לשנות… לא את ההורים שלכם, אלא את חייכם שלכם. זה אפשרי. איך עושים שינוי? התחילו מסיפור אחד של חוויה אחת שאתם בוחרים לספר באמת. באמת מה היה. באמת מה הרגשתם. אם ההורים מגיבים בצורה מעצבנת, נסו לדבר איתם על זה… מה בדיוק עצבן אתכם? מה גרם לכם להיסגר? ומה הייתם צריכים מהם אחרת? איך ציפיתם שיגיבו? אחרי כמה שיחות מוצלחות תעלו גם קשיים, ומפה הדברים יהיו הרבה הרבה יותר קלים. תאמינו לי, ההורים שלכם חסרי אונים, גם אם זה לא נראה. הם כל כך רוצים להתקרב אליכם, לדעת יותר מה קורה בעולמכם, אבל הם לא יודעים איך, ייתכן וגם הם חוששים. כך שהם יותר מישמחו לקבל 'גלגל הצלה' מכם. הזוי, אבל אמת.

גם אם הם נורא ינסו, אם לא תסבירו להם את עצמכם, הם לא יבינו. וכדי להסביר להם את עצמכם אתם צריכים להעז, לעצום עיניים ולקפוץ, כלומר, באמת ובתמים לסמוך עליהם.

קל? לא. אפשרי? בהחלט. תופתעו לגלות כמה פשוט יותר לדבר את הדברים מאשר להסתובב איתם בלב.

והורים, אם גם אתם קוראים, יש לי שלוש עצות עבורכם:

1. תפתחו אתם. שתפו את ילדיכם איך עבר עליכם היום, דברים חיוביים וגם קשיים (הם כבר לא ילדים), חשפו אותם למגוון רגשות שאתם חווים, כך הם לא ירגישו לבד כשהם חווים תחושות אלו, וירגישו יותר נוח לפנות אליכם.

2. פתחו שיח על התקשורת, שאלו את הילד איך הוא צריך שתדברו אליו, מה חסר לו בקשר (רק אם אתם באמת מוכנים להקשיב).

3. הזכירו לו עד כמה אתם אוהבים אותו. תגידו לו את זה. גם אם ויתרתם על שתי העצות הראשונות, אל תוותרו על זאת.

נוער יקר, חזרתי אליכם. אתם… עם האש הסוחפת שבלבכם, שיכולה לחולל מהפכות של ממש, ולהזיז הרים ממקומם, היכולת לשינוי זורמת לכם בדם, והאומץ הנדרש לכך נמצא בהישג ידכם… מה זה בשבילכם לזרוק להורים כמה מילים מהלב??

יש לי הרבה ציפיות מכם. נכון, הייתי יכולה לפנות רק להורים,

אבל תכל'ס… הם לא תמיד מבינים.