ל ס ג ת !!!!!!
לנטוש את העמדות הקדמיות!
בקווים האחוריים יהיה קל יותר להגן על עצמנו,
עוד נחזור לכאן.
*
הטקטיקה שננקוט פשוטה מאוד. בעמדות הקדמיות קשה להחזיק לאורך זמן, מדובר על שטח גדול שהכוחות מתפזרים בו מדי. נסיגה לקווים האחוריים תאפשר לכלל הכוחות לחבור אחד לשני, לרכז מאמץ, ולבלום את מתקפת האויב.
אחרי שהמתקפה תכשל, האויב יתקפל לאחור חלש יותר ופצוע, זו תהיה ההזדמנות שלנו להתקדם בחזרה לקווים הקדמיים ולהתפרס שוב בשטח.
זו נראית נסיגה, אבל באמת זה הפסד בקרב וניצחון במלחמה.
*
להתחבר.
כל החיים שלנו היום מחוברים: לרשת, למטען, לווטצאפ, לעצמנו, לאחרים. חיבור הוא מילת קוד חזקה, אם אתה לא מחובר אתה לא קיים.
גם היהדות שלנו מחוברת. הקשר שלי לה' צריך לבוא מבפנים.
לא?
*
כן!
ברור שה' רוצה שנתחבר.
חלק מהתורה מתעסק עם הצורך שלנו להיות מחוברים רגשית למה שאנחנו עושים, דרך לימוד מעמיק של טעמי המצוות והסברות שמאחורי ההלכה. את מצוות אהבת ה' צריך להזכיר לפחות פעמיים בקריאת שמע, ומצוות יראת ה' יסודית לא פחות.
חיבור, חיבור, חיבור.
*
יופי, ומה אם זה לא מתחבר?
אה. לא יודע. לא מתחבר לא עושים.
יהדות יבשה זו היהדות הגלותית של פעם, היום כבר לא מדברים ככה. להכריח וזה, זה לא עכשווי.
גהינום? כף הקלע? חיבוט הקבר?
נפלת על הראש?
עוד רגע אתה פוצח בגלגולי שלג סוערים.
תחזור חזרה לשטעטל.
*
כן, אה?
אם היינו כותבים על יראת העונש ערך בויקיפדיה זה היה נראה בערך ככה:
יראת העונש הייתה מושג מרכזי ביהדות בין השנים קנ"ו-תצ"ד בערך. בשנת תצ"ד הוכרזה באסיפת היהודים המרכזית יראת העונש כאנטי-יהודית והוצאה אל מחוץ לשלושת המחנות. במהלך השנים נעשו מספר ניסיונות להחזיר את יראת העונש אל תוך המחנה, אך האסיפה המרכזית דחתה את הבקשות על הסף. זרמים מסוימים ביהדות ממשיכים לירא מהעונש בצורה מחתרתית, ולעיתים אף מקיימים כנסים חשאיים בה הם לומדים 'ראשית חכמה' (ספר מוסר עם תיאורים על הגיהנום).
*
שאלה לכל המחוברים למיניהם:
כשאתה לבד בחדר עם הפלאפון, ונדמה לך שאף אחד לא רואה אותך, החיבור הנפלא שלך מספיק חזק כדי לעצור אותך מהנפילה?
אם ענית כן, אשריך, יהי חלקי איתך, בתקווה שאתה לא עובד על עצמך בעיניים.
אם ענית לא, אתה מוזמן לקבוצה שלי, אלה שהחיבור זו השאיפה ומרכז עבודת ה' שלהם, אבל ברגע האמת הם זקוקים לסגת מהקו הקדמי ולהוציא את התותחים הכבדים: יראת העונש.
*
שלא נתבלבל. הפחד הוא לא מהגיהינום. הפחד הוא מה' שיכול להעניש.
נכון, זו יראה נמוכה, מאוד נמוכה. נכון, זה לא מה שאני מחפש בקשר עם ה'. נכון, הייתי רוצה לא לעבור עבירות פשוט כי זה לא משמח את ה'.
הכל נכון.
זה פשוט לא עובד לי.
ברגעים הקשים של הניסיון האמיתי לפעמים מה שנשאר זו יראת העונש, ואשרינו שיש לנו קו אחורי שיעצור את המתקפה של הנפש הבהמית. וכן, בהחלט, ראשית חכמה הוא ספר חובה.
רגע הניסיון הוא רגע שבו אני אחוז בולמוס, כאילו משהו מתלבש בי. אם נפלתי אני עשוי להזדקק לשיקום ארוך עד חזרה למקום בו הייתי לפני הנפילה.
לעומת זאת, אם אני עומד בניסיון ומחזיק מעמד, בעזרתה האדיבה של יראת העונש, כשהכל עובר הרבה יותר קל לי לחזור למקום האמיתי והטבעי שלי בקשר העמוק עם ה', זה שלא עסוק ברווחים והפסדים.
ויותר מהכל, באופן הכי אמיתי, לפעמים זו פשוט הדרך לעשות את רצון ה' ולגרום לו נחת רוח.
לסגת לפעמים זה להתקדם.
