הכי נוח זה לסובב את הראש,
מה שאתה לא רואה לא קיים,
כשהיינו ילדים היינו קוראים לזה 'בת יענה',
אם אני לא רואה אותך אתה לא רואה אותי.
*
בואו נבנה סיפור יהודי קלאסי, משהו מ'שיחת השבוע' כזה:
היה יהודי. הבעיה לא הייתה שהוא היה יהודי, אלא שהוא ממש, אבל ממש, לא התנהג כמו יהודי. רק בשביל הפרוטוקול, כדי שיהיה קל יותר להמשיך, נקרא לו 'מוישל'ה', אבל כולם קוראים לו 'מוזיק'. לא סתם קוראים לו מוזיק, זה שם כזה של גויים מפחידים מלאי כעס, ולא של יהודים נחמדים ומלאי שמחה.
עד כאן אחלה. יש גיבור לסיפור, יש סטראוטיפים: גויים רעים, יהודים טובים, והגיבור שלנו נמצא בצד הרע של הסקאלה.
עכשיו צריך קונפליקט, תסבוכת, עלילה.
בוקר אחד מוזיק מתעורר, אל תדאגו, אחרי זמן תפילה, והוא שומע רעש בחוץ. צרחות מכל הכיוונים, קולות סוסים, אנשים צועקים בפראות. הוא מוציא את הראש מהחלון וקולט מלא קוזקים פראיים שנכנסו לכפר, שורפים בתים, רומסים כל מה שנמצא להם בדרך. האמת? מוזיק רגוע, נכון, הוא לא גוי אבל גם לא ממש יהודי, הקוזקים לא יעשו לו כלום. יש רק בעיה אחת, הקוזקים לא חושבים ככה. הם דווקא חושבים שהוא מאוד יהודי, ואפילו מגניב להזמין אותו להופעה מול כל הכפר בתור השחקן הראשי.
הקונפליקט מגיע לשיא.
הקוזקים הרשעים קושרים את מוזיק לערמת קרשים במרכז הכפר. אבל בשביל ההגינות המתבקשת הם נותנים לו שתי אופציות: להתנצר או למות.
עכשיו הפתרון המרגש.
מוזיק, הכמעט יהודי בעיניו, לא מסוגל אפילו לחשוב על עצמו כנוצרי. הוא עומד מול כל הכפר וצועק: "יהודי נולדתי ויהודי אמות"! הקוזקים מדליקים את המדורה ונשמתו של מוזיק-מוישל'ה יוצאת בצעקת 'שמע ישראל' שמהדהדת בכיכר.
*
הסיפור הזה לא קרה, אבל הוא קרה מאות ואלפי, אם לא עשרות אלפי, פעמים במקומות שונים על פני הגלובוס.
יהודים שכולם כבר שכחו שהם יהודים, שאפילו הם שכחו שהם יהודים, היו מוכנים ברגע האמת לשים את הכל בצד ופשוט למות על קידוש ה'.
*
פינת השאלה המבאסת. זאת שמוציאה את העוקץ מהרגעים המרגשים, זאת שבאה בדיוק לא במקום.
אם היית מוכן למות בשביל ה', על כל מה שיש לך הסכמת לוותר בשבילו, באמת לא היית יכול לחיות קצת יותר כמו יהודי? לא משהו כבד: קצת שבת כזה, קצת כשרות, אולי צדקה וכאלה. מה הסיפור שלך?
*
תקשורת, מכירים? זאת שאחראית להרבה מילים מכובסות והרבה שקרים מצופים בכאילו אמת, זאת שיוצרת מציאות מקבילה למציאות האמיתית.
אז בפנים יש לנו אשת תקשורת מבריקה, 'נפש בהמית' קוראים לה, כינוי החיבה שלה בברנז'ה הוא 'עדנה'. התפקיד שלה הוא לעוות את המציאות, להציג מיצג שמתחזה לאמת אבל הוא לא אמיתי באמת.
משהו בסגנון: ברור שהיית מוכן למות על קידוש ה', כי להתנצר זה ממש להתנתק מכל השורשים היהודיים שלך, מה' יתברך. זה פשוט לתת גט ליהדות. וזה באמת חמור מאוד. אבל להסתכל בפלאפון בדברים לא מתאימים (וואי, כמה עדין הייתי עכשיו, נכון?) זה לא באמת מנתק אותך מה' יתברך. זה לא בסדר, אבל לא כזה נורא, מקסימום תעשה תשובה. אבל להתנצר? שלא תחשוב על זה אפילו.
בסדר, נגיד שזה נכון ואני לא נפרד. בכל זאת, האהבה שלי לה' גם שווה משהו ואני לא רוצה לצער אותו.
נכון, אבל מי אמר שאתה באמת צריך לחשוב על זה עכשיו? תחשוב על זה אחר כך, אחרי שתיפול, לא בדיוק כשאתה בכיוון הנכון לתהום.
עד כאן מחדר החדשות.
*
ומה האמת?
לסובב את הראש לא יפתור לנו את הבעיות, אם לא מתייחסים אליהן הן גדלות, ולא נעלמות כפי שאפשר היה לחשוב.
כל פעם שיהודי עובר עבירה הוא מפריד את עצמו בידיים מה' יתברך. לוגיקה פשוטה: ה' אמר לא ואתה עושה כן, בעברית תקנית קוראים לזה מרד. וכיוון שלכל יהודי יש אהבה מסותרת, וקשר בלתי אמצעי ונצחי עם ה' הוא לא באמת רוצה להיות נפרד אפילו לא לרגע. בלי הנפש הבהמית שלו והשקרים שלה הוא לא היה חוטא אף פעם.
אנחנו לא באמת חייבים שיעלו אותנו על המוקד, או שיסדרו לנו איזו אינקוויזיציה נחמדה, כדי לגלות עד כמה אנחנו קשורים לה'. אנחנו יכולים פשוט לעשות את החשבון נכון, ולא להתפתות למכבסת המילים, הרעיונות והמחשבות של הנפש הבהמית.
לחיות על קידוש ה'.