איזה יום דפוק, דפוק, דפוק.
שום דבר מיוחד לא קרה,
זה בדיוק מה שמעצבן,
אתה כבוי ואין את מי להאשים.
*
מה הקטע של הסדר-בוקר הזה?
בדרך כלל אני מה-זה בעניין של סדר בוקר, אבל היום אני אפילו לא מצליח להניע את עצמי לפתוח את הגמרא.
תפילה? נשמע מגוחך במצבי.
אפשר בהחלט להמשיך להציע הצעות לא רלוונטיות לאוסף, סתם בשביל הכיף, רק כדאי לדעת מראש שהן נפלאות ונהדרות לזמן אחר, לא לעכשיו.
*
כן, כן.
ברור שאני יודע שה' איתי בכל מצב, נמצא כאן ממש. ברור, ברור, אין ספק בכלל.
ציני? אני? חס ושלום!
מה, באמת? הטון היה ציני?
מה לעשות?
נראה לי הכי יעיל עכשיו ללכת לישון.
*
מה זה? מי דופק? אין לי כוח עכשיו!
יואו! אכלו את המוח! כמה רעש! מה הלחץ שם עם הדלת?
טוב, טוב, אני מגיע, לא צריך לשבור את הדלת, אבל תתכוננו למראה המזוויע של טיפשעשרה עם בוקסר בלבד ופרצוף כרית. על אחריותכם הבלעדית.
*
לא יכול להיות! ברור שזה חלום!
לגודל הפדיחה פתחתי את הדלת ומיד סגרתי, בטוח שעובדים עליי, משאיר אותם בחוץ לסיבוב נוסף של דפיקות על הדלת.
בשתי השניות שהיו לי טסתי כמו משוגע ליטול ידיים אחרי השינה, להתלבש, כולל הציצית הכי מהודרת שמצאתי בתיק, ולסדר טיפה את החדר.
דקה וחצי אחר כך פתחתי בעדינות את הדלת, ממש טיפה, רק לראות שאני לא הוזה. לא הזיתי, וזו הייתה ההזיה!
*
לתוך החדר נכנס הרב מרדכי אליהו בעצמו! (כמובן שהוא עוד היה שליט"א).
הרב שאל אותי אם אפשר לנוח כאן, אצלי בחדר כמה שעות בין שיעור לשיעור שהוא מוסר באזור.
אפשר? הרב שואל אם אפשר? החדר שלי וכל אשר בו קנויים לרב קניין עולם, שהרב יעשה כאן מה שהוא רוצה.
הרב חייך בתודה ושאל אם אפשר לבקש כוס מים.
כאלה אנרגיות לא היו לי כבר שנים, שמחה מטורפת! איזו זכות לשרת בעצמי את הרב אליהו. ממש רצתי מקצה לקצה בחדר, מחפש מה עוד אפשר לעשות בשביל הרב.
אחרי פרץ האנרגיות, ואחרי שהרב נח קצת במיטה שלי (הזוי אפילו לחשוב על זה, הרב אליהו ישן במיטה שלי), הרב ישב והיה לו את כל הזמן שבעולם בשבילי.
*
מבייש אותי לכתוב שזו הייתה שיחה נינוחה ונעימה, כאילו בין חברים, אבל הרב באמת נתן לי תחושה כזו. בתוך כל הדברים הרשתי לעצמי לשאול אותו מה עושים בזמנים שמשהו תקוע ואין כוח.
הרב ענה משהו ממש מיוחד. הוא הסביר שאנחנו נמצאים בעולם מוגבל, ובעולם כזה הקשר עם ה' לפעמים קרוב ולפעמים רחוק.
אבל אצל ה' אין גבולות, אצלו כל הצמצום של העולם לא קיים. ה' נמצא כאן, במקום הזה, בדיוק כמו שהוא היה בו לפני הבריאה, ואם ככה אז בכל זמן ובכל מקום נתון ה' תמיד נמצא איתי.
הוא רק הוסיף שכדי להרגיש את זה קצת צריך להשקיע זמן כדי לחשוב על הנקודה הזו ברצינות, אחרת זה לא עובד.
*
זהו. הרב יצא ולא הפסיק להגיד תודה ולהשאיר אותי עם מטען לחיים שלמים.
הדלת נטרקה מאחוריו –
ומצאתי את עצמי במיטה עם בוקסר ופרצוף כרית.
הכל היה חלום.
באסה.
*
במחשבה שניה זו לא באסה בכלל.
הרב אליהו בחלום זה אחלה, זה דבר ראשון.
דבר שני, מה שהוא אמר לי נכון ואמיתי בכל מקרה.
כל האנרגיות והשמחה שהיו לי מהביקור שלו בחדר שלי, יכולות להיות פי מיליון אם אני באמת אפנים שה' נמצא כאן באמת. רק כמו שהוא אמר, צריך לחשוב על זה ברצינות, כדי להרגיש את קרבת ה' צריך להשקיע ואז השמחה מגיעה.
ה' כאן איתי.
