היום בצהריים,
למסיימים בהצלחה
מחכה המנגל של השמחות.
*
הכל התחיל ביום רגיל אחד, חדר מורים אחד, פרדי אחד ואורי צוקר אחד.
פרדי, למי שלא מכיר, הוא יהודי של קסם. רשמית הוא אב בית, איש תחזוקה, בפועל משפיע/חבר/דמות מעוררת השראה. בעבר הוא הכיר את הציבור החרדי-חסידי מקרוב ומשם יש לו כל מיני רעיונות.
חוזרים לחדר המורים. פרדי כבדרך אגב שואל אותי אם אני יודע מה זה 'חמשועס'. בישיבה של הבן שלי קוראים לזה 'רצופים', אבל העיקרון זהה, לימוד רציף ללא עצירות למשך חמש שעות בימי השובבי"ם (השבועות המלווים את תחילת ספר שמות, ראשי התיבות הם של שש הפרשות הראשונות של הספר).
לא פספסתם. חמש שעות שבהן אתה לא אוכל, לא עונה לטלפונים, לא מפטפט עם החבר'ה, לא משחק, וגם לא יוצא להפסקה. חמש שעות אתה פשוט יושב ולומד. וזהו.
עכשיו פרדי רוצה שנעשה חמשועס אצלנו בישיבה. חבר'ה שלא תמיד קל להם לשבת לאורך זמן, אנרגטיים, בעלי כוחות חיים, בקיצור, כנראה לא בדיוק החבר'ה שיעופו על מיזם שכזה מבית היוצר של עולם הישיבות החסידיות, שעלול בהחלט להתפרש אצלם כסוג של מערכת עינויים מתוחכמת.
שאריות של הרב שטיינזלץ נשארו לי, לא מספיק כדי להיות ממש משוגע בעצמי לצערי, אבל מספיק כדי לזרום בחופשיות יחסית עם משוגעים אחרים. ככה שהתגובה הספונטנית שלי לפני חשיבה מעמיקה הייתה: "בוא נלך על זה". ההחלטה הייתה ללכת על זה לא רשמית: יום חמישי אחרי הלימודים עד הערב, בלי מודעות, בלי רשמיות, והמנגל של השמחות בסוף לשורדים.
כשנשארתי לבד פתאום הבנתי לאיזה ברוך הכנסתי את עצמי. לא בטוח שאני בעצמי בנוי לחמש שעות רצופות, בטח לא החבר'ה. אבל כבר החלטנו ולכן פשוט נעשה את זה, כשברור שבסוף נישאר רק פרדי ואני.
*
אז זהו שלא.
החמשועס התגלה כהצלחה מסחררת, והפך להיות אירוע דגל בישיבה.
שבוע אחרי שבוע נשארו למעלה מעשרים חבר'ה ללמוד חמש שעות רצופות. נכון, לא כולם ממש הצליחו להחזיק את כל החמש שעות, אבל לאורך כל אחר הצהריים הייתה נוכחות מכובדת בבית המדרש.
אפילו אני גיליתי שאני מסוגל. בעידודה של אשתי הפלאפון איבד את ההכרה לחמש שעות, וישבתי לחמש שעות רצופות של לימוד שבוע אחרי שבוע. אפילו בתקופת הישיבה לא נראה לי שעשיתי את זה.
גן עדן עלי אדמות.
*
אם הייתם ניגשים שבוע לפני זה לאחד מהחבר'ה ושואלים אותו אם הוא מסוגל לשבת חמש שעות רצופות, סביר להניח שהוא אפילו לא היה מזכה אתכם במבט, הזויים שכמותכם. המנגל? תמריץ נחמד, לא מספיק אטרקטיבי כדי לגרום לו לסבל ממושך כזה.
אבל הם עשו את זה, ובגדול, וגילו את מה שכולם יודעים.
האויב הכי גדול שלי הוא אני בעצמי, או אם תרצו – תקרת הזכוכית שאני בונה בעמל רב.
הרי אני מכיר את עצמי הכי טוב ויודע יותר מכולם למה אני מסוגל, ואני יודע שאני לא מסוגל לזה. זהו, תעזבו אותי בשקט, יצור קטן ומסכן שכמוני.
פרדי הגאון הצליח לשבור לכולנו את תקרת הזכוכית (מה שהוא עשה מאז שוב עם מבצע נוסף של השכמה מוקדמת).
*
אם תאמין שאתה לא מסוגל, באמת תישאר קטן, וסביר להניח שהתקרה שלך תלך ותרד ולא תלך ותעלה עם הזמן. אבל אם אתה מפסיק להאמין בתקרת הזכוכית השמים הם הגבול התחתון שלך, משם יש לך רק לעלות.
אתה לא מאמין שאתה יכול להיות צדיק? הבעיה היא לא במציאות, הבעיה היא אצלך, אם תרצה אתה מסוגל להכל.
נס גלוי שזכינו לו בדור שלנו הוא שה' יתברך חמל עלינו ושלח לנו את הרבי, שלא הפסיק לשבור לנו תקרות זכוכית באופן שיטתי.
*
ואם כבר הרבי, אז מילה על הימים האלו.
כדי להביא משיח צריך משוגעים, כאלה שמוכנים ללכת עד הסוף. אלה שמתאבלים על ירושלים באמת, כואבים את החורבן באמת, ומוכנים ללכת ברצינות על העסק הזה של משיח. אנשים שהמובן מאליו שלהם הוא שהעולם לא יכול להתקיים בלי משיח ברגע הבא, הוא פשוט כבר חייב להגיע, ומוכנים לתת את עצמם לגמרי ועוד קצת מעבר לזה כדי שזה יקרה.
כאלה שמוכנים לנפץ תקרות.
