"אחי, מה בשבילך"?
"שים לי כמה כדורים, צ'יפס, חמוצים, טחינה, עוד קצת טחינה.
"מעולה, זהו, כמה זה יוצא"?
"חריף לא לשים לך, אח שלי"?
"אנחנו אשכנזים אנחנו, לא נוגעים בזה".
*
תאמינו לי, האשכנזים האלה לא מבינים כלום.
אל תסתכלו עליי, סתם אני לבן, צוקר זה בכלל מעדן בתימן.
באיזה קטע אתם לא אוהבים חריף? אפשר לדבר על זה שניה?
*
זה לא הוגן.
אם היו נותנים לי לנהל את העולם, היפותטית, נראה לי שהייתי דואג לעשות את כולם צדיקים. לכל השאר יש איזה סיפור לא ברור כזה, כאילו משהו לא פתור אצלם בפנים.
תסכול מתמשך כזה. זה נראה שאנחנו במרדף אין-סופי אחרי הזנב של עצמנו. כמה עליות כבר יש לנו בחיים? אנחנו מכירים את העליה בעיקר מהצד של הירידה שלה. חוזרים לאותן התמודדויות שוב ושוב, כאילו שלא עשינו את אותו דבר בדיוק לפני דקה וחצי.
אתם איתי? אתמול נפלתי, היום אני נופל, מחר אני אפול. ממש שיעור לשון.
באיזה קטע? מתי מגיע הרגע הזה של הניצחון המוחץ, הכרעה בשדה הקרב, סיום הרואי של מאבק ארוך שנים?
הלו, מה אתם מסתכלים? אין לי תשובות. גם אני בתוך הפלונטר, נופל וקם.
ייאוש.
*
לזוהר אתם מאמינים?
לכל אלו שלא עברו את גיל ארבעים והולכים לחטוף אירוע קרדיולוגי, תירגעו שניה. הכל בסדר, אף אחד לא הולך להיות מקובל-על, רק משפטון פצפון.
הזוהר כותב שכשיהודי כופה את הרע שיש לו בפנים, הכבוד של ה' מתגלה בכל העולמות יותר מכל שבח אחר, וההתגלות הזו היא יותר מהכל.
כן, אני בטוח שהוא לא דיבר רק על צדיקים. באמת באמת, זה אמיתי לגמרי. כל יהודי יכול לעשות את זה בכל התמודדות שהוא מתמודד.
*
תראו את זה ככה:
צדיקים עושים דברים מטורפים, הם הופכים חושך לאור ומר למתוק. בכלל הכל הפוך אצלם, כאילו ישר, הם הופכים את ההפוך לישר. לזה קוראים – 'אתהפכא', להפוך.
אנחנו, השבורים והרצוצים, נמצאים בצד ההפוך של המפה. העבודה שלנו היא לכתוש את הרע עד עפר בהתמודדות מתמדת. זו לא עבודה שחוזרת על עצמה, זה ניצחון בשלבים, כל פעם היא בעצם ניצחון שלם ואמיתי. לעבודה הזו קוראים – 'אתכפיא', לכפות.
וכן, בהחלט, יכול להיות שלה' יש נחת רוח מהשבור יותר מהשלם. ובכל מקרה בטוח שהוא מבסוט עלינו חבל על הזמן וממש שמח בעבודה שלנו. את מה שאנחנו עושים רק אנחנו, השבורים, יכולים לעשות.
*
רוצים את זה במילים אחרות?
הצדיקים הם כאילו הממתק של ה'. העבודה שלהם היא להמתיק את כל המציאות, הכל הופך למתוק אצלם. זה תמיד טעים, פשוט טעים וזהו.
אנחנו החריף. אם זה לא עשוי טוב זה לא משהו, צריך לעבוד כדי שזה יהיה טעים. אבל אחרי העבודה זה ממש מעדן. משהו פיקנטי.
אפשר להגיד שאנחנו כאילו הפיקנטריה של ה' יתברך, מכניסים קצת גיוון, הופכים את העסק ליותר מעניין.
*
איפה התסכול מתחיל?
כשאנחנו מסרבים להכיר במקום שלנו, מנסים בכוח להיות במקום שלא שייך לנו.
אם נפסיק לפזול למעלה, לצדיקים, ונלמד לשמוח בעבודה שלנו שלא עושה פחות נחת רוח, נהיה פחות עצובים ומתוסכלים.
אחי, שים חריף!
