נועם ורועי לפניי, אני סוגר את הטור.
מלפנים נשמעים הקולות של אלו שנכנסו כבר, מעבירים צמרמורת לאורך עמוד השדרה.
לנו יש מזל, אנחנו נגיע כבר לקראת הפינוי, יישאר לנו רק לסיים את מה שהראשונים התחילו.
מצד שני, לא בטוח בכלל שיישאר לנו משהו. חסרון משמעותי.
אין מה לעשות, צריך להיות חזק.
החזק שורד.
*
למי שלא בטוח על איזה אירוע היסטורי מדובר, אני אעזור לכם. זה בסך הכל תיאור של ארוחת צהריים בישיבה תיכונית כשהאוכל בהגשה עצמית. תקראו שוב.
מצחיק? הלוואי שזה היה מצחיק.
רק כדי לחדד את האבסורד, תרשו לי לתאר את אותם פראים צמאי דם שמתנפלים על שניצלים רטובים רק שעה לפני כן.
החבר'ה יושבים לאורך הספסלים בבית המדרש, סדר בוקר, חברותות, סוגיה בגמרא. ויכוחים אינטנסיביים בשאלה למה הרשב"א חולק על תוספות, ולמה רש"י ממש לא הסביר ככה. הסוגיה, אגב, יכולה גם לעסוק בדינים שבין אדם לחברו. בקיצור, חבורה של אינטלקטואלים שעסוקים בבירור של רצון ה' בעולם, ושעושים את זה עם המון דרך ארץ.
ואז הגיע השניצל.
*
בלי להעליב אף אחד, קצת הלכנו לאיבוד. בעצם, הרבה הלכנו לאיבוד.
ואיפה הלכנו לאיבוד? בתוך צלחת אוכל! פשוט לא יאומן כי יסופר.
פעולה שווה רק אם יש שם אוכל, בכלל לא משנה מה, אפילו תפוצ'יפס, העיקר שיש אוכל. ארוחת צהריים ראויה לאכילה רק אם היא טעימה מספיק. לחם וממרחים כבר מזמן לא עונים להגדרה: 'ארוחת בוקר', ולא בגלל שהם לא משביעים מספיק, הם פשוט לא נחשבים אם לא חונה לידם חביתה או שקשוקה.
במילים אחרות, אנחנו מזמן לא אוכלים רק כדי לשבוע. אנחנו ממש עסוקים באוכל, חושבים על אוכל, מחפשים שם באטרף משהו.
*
שלא תבינו לא נכון, אוכל הוא דבר חשוב, מאוד חשוב. ולא, לא רק בגלל שבלעדיו אי אפשר לחיות ולתפקד, למרות שזה כבר הרבה מאוד.
אוכל יכול להיות נקודת קשר עמוקה ומשמעותית מאוד עם ה', לפעמים אפילו יותר מהיכולת לקשר דרך תורה ותפילה. ברמה הפשוטה ביותר: בבית המקדש בעיקר אכלו, השבת והחגים שלנו מסתובבים סביב אוכל, סעודות מצווה וכו' וכו'.
ודווקא הפוטנציאל העצום שטמון בו, גורם לזה שהנפילה בו טראומתית יותר.
*
מה שמפריד בין אכילה קדושה לאכילה אחרת היא שאלת הכיוון.
הכיוון של כולנו הוא הרצון לעבוד את ה' באמת, לגלות את שכינתו כאן למטה ולהיות שליחים טובים. כל דבר שאני עושה בחיים צריך להיות חלק מהדרך. ברגע שדברים מתחילים להיות מטרה עצמאית בלי קשר לדרך, הם הופכים לשבילים צדדים שמובילים לתהום. כן, גם אוכל.
אם האוכל הוא חלק מהדרך, הוא יכול להיות לחלק משמעותי ממנה, ובאופן מפתיע הוא גם נראה בהתאם. רק תנסו לדמיין ישיבה שה' נוכח בחדר האוכל כמו שהוא נוכח בבית המדרש: כמה אוכל כל אחד לוקח, איך אנשים מתנהגים כשהם מגלים שיש מישהו שלא נשאר לו, מה צורת האכילה, איך נראית הברכה לפני ואחרי האוכל, ומה נושאי השיחה בזמן האוכל.
פשוט לאכול עם הפנים לה'.
