הייתם רוצים רובוט משרת? סבבה לגמרי, אה?
מלצר רובוט? גם הולך.
רובוט במקום מורה? לא בטוח.
חזן רובוט בתפילה?
*
למה החיוך? משעשע? למה?
טוב, אפשר להבין כמה מהמחייכים, החיוך שלהם נבוך, מישהו עלה עליהם. רובוט חזן הוא סוג של חלום, משהו שיכול לסגור פינה. אתה קובע מראש מתי תסתיים התפילה, ונותן לו לפתור את בעיית הצפיפות של קטעי הקריאה הארוכים והמשעממים. הרי בסופו של דבר כולנו בני אדם, וגם החזן הכי מהיר לא תמיד מצליח לעמוד ביעד.
דווקא הצד השני של המחייכים מעניין אותי יותר, אלה שהשאלה מצחיקה אותם.
*
תראו. זה לא כזה מצחיק. החלק הפורמאלי של התפילה הוא די טכני.
יהודי צריך לקרוא מכאן עד כאן, ואחר כך איזה קטע אחר, לדפדף עוד קצת, לקרוא הרבה, לתת נשיקה לסידור ולהתקדם בחיים שלו, ארוחת הבוקר מחכה. אנחת הרווחה הקולקטיבית שמגיעה עם קיפול התפילין חוצה מגזרים, ושומעים אותה יחידי הסגולה שנשארים עד הסוף.
נו, אם כל העסק טכני, רובוט הוא לא אופציה כל כך נוראית. בטוח אפשר לפתח אפליקציה מהסוג הזה, כזאת שמתפללת בשבילך או משהו כזה.
*
מה לא בסדר בהנחת המוצא הזו? נשמע סביר לחלוטין.
בעצם ה' יתברך הוא שילוב של ראש ישיבה קשוח עם חוקר במחלקה היהודית בשב"כ. הוא מחפש אותך בקטנות, מסמן וי על רשימת המשימות היומיות שלך. אם נעדרת, כבר ימצאו אותך וידאגו שתשלם על זה, בגדול. לכן כדאי מאוד לכל אחד לתפוס את עצמו בידיים ולוודא שהוא לא מפספס מטלות במהלך היום, ממש כדאי שכשעוברים על היום שלך לא יהיו חסרים לך סימונים.
למתקדמים, אלה שלא צריכים איומים, אפשר פשוט להגיד שככה צריך לעשות, הם כבר ידאגו לעשות בלי הפחדות.
הלב? נו באמת, הוא לא אמור להיות חלק מהסיפור, יש דברים שצריך לעשות אז עושים אותם, ואם זה לא מספיק אז אפשר להחזיר בחזרה את ראש הישיבה החוקר.
*
קצת קיצוני, אולי מדי, אבל ברוך הבא לשנת ה' אלפים תנ"ז (1697 למי שממש לא מסתדר עם הלוח העברי).
העולם מלא בתי מדרש, הלוואי עלינו התמדה כמו שלהם, לומדים מבוקר עד בוקר (זו לא טעות, זה כמעט תיאור מציאות). שלוש תפילות במניין, קיום מצוות בהידור, חלק אפילו לומדים בספרי מחשבת הראשונים.
רק הנשמה חסרה.
*
ואז הוא הגיע.
בשנת ה' אלפים תנ"ח ירדה לעולם נשמתו של הבעל־שם־טוב והעולם התהפך מהקצה אל הקצה.
הוא ראה עולם של נרות שרק מחכים שמישהו ידליק אותם, יפיח רוח בעצמות היבשות, וזה בדיוק מה שהוא עשה. פתאום נדלקה בעולם אש שהבעירה את הנשמות שזכו להתקרב. מישהו הסתובב בעולם ובכל מקום שהוא הגיע הוא הצית נשמות.
המילה טכני יצאה מהלקסיקון ובמקומה נכנסה חיוּת. פתאום אנשים חיפשו את הבורא יתברך שמו, ביקשו את קרבתו ואת הקשר איתו, מצאו את האוצרות העמוקים שהיו חבויים בנשמתם. התפילה הפכה לעבודה שבלב, לא כמשל, באמת, אנשים היו יכולים לסיים תפילה בתוך שלולית של דמעות או של זיעה. לימוד התורה הפך לדרישה עמוקה ופנימית לשמוע את דבר ה', למפגש בלתי אמצעי איתו. היערות התחילו לפגוש יהודים שיצאו באמצע הלילה להתחנן על נפשם, שלא תקפא.
ומאז העולם לא נשאר מה שהיה לפני כן.
*
י"ט כסלו זו ההזדמנות שלנו להשיל את קליפת האדישות והטכניות. ראש השנה לחסידות הוא יום של בערה, של חיות, זמן לקפוץ לתוך המדורה שהדליק הבעל־שם־טוב ולהיות חלק מהבקשה הבלתי פוסקת של הנשמה לאין סוף.
"צמאה נפשי לא־לקים
לא־ל
חי"
