מה קרה למבוגרים האלה שפעם היו נוער בועט שאוכל מכות בהפגנות ולא מפסיק לחייך גם כשהוא בוכה? מה קרה למיושבים האלה שפעם בערו בתפילה כמו לולבים בסערה ועכשיו מנמנמים בקריאת התורה ומלאי שביעות רצון מעצבנת ועוד מטיפים לנו מוסר כאילו הם מי יודע מה? מה קרה להם, שהם לא מבינים כלום פתאום, שמה שפעם היו מוכנים למסור עליו את הנפש נכנס פתאום ל"מערכת שיקולים" כל כך "הגיונית" עד שבא לי להקיא?
מה נסגר עם החיים האלה, שבהם אנחנו אמורים לשבת ולהקשיב ולהקשיב ולהקשיב למישהו שאין לו סבלנות להקשיב לנו יותר מדקה? גם בדקה הזאת אני רואה את המאמץ להתנחמד ואת הפיהוק שהוא כובש ואת העיניים הכבויות. כן. כבויות. אל תגידו לי שאני לא רואה טוב. אני עדיין לא צריך משקפיים.
צדיקים אמיתיים הם בוערים. לא כולם אש, יש גם צדיקי מים. אבל הם דלוקים. או רעננים. חיים. זה לא משנה אם הצדיק בוכה בקול או מתפלל בקול דממה דקה, רואים שהתפילה שלו היא סולם שמגיע השמיימה. רואים! מי רואים? מי שלא צריכים משקפיים.
עברו החגים ועכשיו אפשר לשכוח מהדמעות של נעילה ולחזור להיות בהמות. עזבו אתכם מהמבוגרים, מה איתנו? אני רואה את החורף כמו שאני רואה מבוגר: לא נגמר. קודר למדיי. אפור. קריר. כל אחד מכורבל בתוך עצמו. ומה אני הולך לעשות איתו זה בערך כמו לשאול איזה מבוגר אני הולך להיות. אפשר להשאיר את התלהבות האש של תשרי בתור הזיה לבני הנעורים, ואפשר להחליט שאנחנו ננצח! אנחנו נמשיך לבעור כל השנה!
לא עברו – נכנסו. החגים נכנסו לתוכנו ועכשיו מערכת העיכול עובדת. יש כאלה שאחרי ארוחת שבת חייבים ללכת לישון המון בשביל לעכל… שיהיה להם לבריאות וכמה שהם יתבאסו כשיתעוררו משנת החורף בפורים. במקום זה אני מציע שאחרי "ארוחת" החגים שאכלנו, מערכת העיכול שלנו יכולה להמשיך להבעיר את יום כיפור בתוכנו, כל יום יום כיפור! כל יום שופר קטן קורא בקול רעש גדול – "ברוך שאמר והיה העולם!" מי מוכן לשמוע? מי מוכן להמשיך להיות אכפתי כלפי הקדוש ברוך הוא גם כשכולם רגועים, כשבחוץ חורף מכורבל אפור וקר?
בעיניים עצומות ובלי להוריד את האזניות אני יכול לדקלם לך מה יאמרו המבוגרים גם עוד שנה. הם יאמרו את מה שאמרו להם לפני שלושים שנה, כשעוד לסבתא היו שיניים ואנשים היו בני אדם. הם לא זוכרים מתי לאחרונה בערה בהם אש. אששש!! מה קרה להם? דבר מאוד פשוט: אש שלא מזינים אותה, הופכת לגחלים כבויות. וגם לנו זה יקרה. למה מה, אתה באמת חושב שבגיל 35 תקפץ כמו ילד עם גוזמבות? המדרון הזה הוא דרך כל הארץ. זה מה שאמור לקרות לנו עוד עשרים שנה, וזה מה שאמור לקרות לנו בחורף הזה שמזקין אותנו. אבל "אמור" זה שם של דג, וגם אותו אוכלים (אין לי מושג אם הוא כשר). את האש אפשר ללבות, אפשר להפנים, אפשר להמשיך לבעור כל הזמן, גם כשהחגים נכנסו פנימה ובחוץ לא קורה כלום מעניין.
ה' הוא האלוקים והוא מולך על העולם כולו, על כל הנמלים והטרמפים והסופות והחדשות. רק הוא קובע מה יקרה, ואין לזה שום קשר למה שקורה בחוץ. דג חי שוחה נגד הזרם, ובנאדם חי מחליט מתי הוא בוער ולא נסחף עם הסתמיות של חשוון.
אחים ואחיות יקרים, אם אתם רוצים לחיות, לחיות חזק! לחיות חזק עם ה'! לחיות חזק עם ה' גם כשתהיו בני שלושים ושמנמנים – זה מתחיל עכשיו!!!
אף צדיק לא נולד עם פאות וכיפה ענקית, וגם אף רשע לא נולד עם לב רע. קל לנו לחשוב ככה כי זה מותיר אותנו על הספסל. האמת הכואבת היא שהכל תלוי בנו. "הכל בידי שמיים – חוץ מיראת שמים". אל תסמוך על שום נס כי הוא לא יגיע. שלוף את החרב שלך והילחם ביצר הרע. המלחמה היא עכשיו, והמלחמה המידית היא החורף המכורבל שמציע לנו להירגע.
מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה!