הופ!

יותר גבוה.

הופ!

עדיין לא מספיק.

הופ!

אין מצב, זה גבוה מדי.

*

אתה לא מזהה. בטח שלא מזהה. איך תזהה?

ממש ככה, אני תפילת שחרית של היום בבוקר, וכאן לידי זו הסוגיה מסדר צהריים.

ברור שלא זיהית, למה באמת שתזהה אותנו? אנחנו נראות בדיוק כמו ארוחת הצהריים שלך. משהו במה שאמרתי היה מצחיק שאתה צוחק? זה ממש לא מצחיק, דווקא עצוב מאוד הקטע הזה.

*

מה אתה חושב, שלא שמענו אותך היום בבוקר? למה, לא אמרת לאמא שלך שכבר התפללת שחרית ואכלת ארוחת בוקר? לא דיברת עם החבר הזה, שכחתי את השם, על סדר צהריים ומשחק כדורסל?

אה, שכחת, בטח שכחת.

איזה עלבון צורב! תפילת שחרית, כל מילה מרגלית, כל ברכה יהלום, וארוחת בוקר עלובה נראות לך אותו דבר?

סוגיה בגמרא הקדושה, קודשא בריך הוא ואורייתא כולא חד, הקדוש ברוך הוא והתורה הכל אחד, ומשחק כדורסל אומלל הולכים אצלך ביחד? אין גבול לחוצפה?

*

מבחוץ זה באמת נראה אותו הדבר, איזה טיעון חלש.

בדרך כלל אתה לא כזה רדוד, יש לך הרבה מחשבות עמוקות. זה נשמע בערך ככה: היום בבוקר קמתי ובשביל הפרוטוקול הייתי צריך לנאום במשך 45 דקות מתוך טקסט שמישהו כתב לי, אחר כך אכלתי, בהמשך היום הייתי עסוק בפיתוח אינטלקטואלי של חשיבה מורכבת דרך חומרי לימוד מתקדמים ובסוף גם פיתחתי את הגוף במשחק כדורסל.

לפי התיאור הזה נשמע שזה באמת לא משנה אם זו תפילת שחרית או כתבי שייקספיר, ה' ישמור. וגם לא כל־כך משמעותי אם זו סוגיה גמרא או ספר פילוסופיה, מליון הבדלות.

אם הכל טכני ככה זה נראה.

*

הנה אתה מתחיל עם התירוצים.

נכון, נכון, אתה באמת יודע שתורה ותפילה תמיד נשארות בצד של הקדושה, אתה אפילו לא חשבת לקרוא שייקספיר.

באמת לא חשבת, כמה אופייני, כי אם היית חושב היית מבין שהיחס שלך מאוד משנה. אם תפילת שחרית באמת הייתה מעניינת אותך לא היית מעביר אותה במלמלת מצויה, עם הראש בעננים. ואם הסוגיה בצהריים באמת הייתה חשובה לך היית משקיע בה יותר רגש.

כשאתה עסוק בצד הטכני של הדברים אתה יוצר גוף לא חי, יותר נכון – גופה. איפה הנשמה? הרגש? אתה עסוק כאן בדברים הכי עמוקים ורגישים, איך אתה לא משקיע בהם את כולך?

*

למה אנחנו מתוסכלות?

הכי פשוט בעולם. שמת לב שהשותפה שלנו, תפילת מנחה לא נמצאת כאן? שאלת את עצמך למה?

כי תפילת מנחה זכתה ליחס הגון והתפללת אותה כמו יהודי. וזהו. היא עלתה למעלה.

רק אנחנו נשארנו תקועות כאן, מנסות להתרומם מעל כל הבוץ של הגשמיות הלא־משנה־מה הזאת. אם רק היית משקיע קצת היינו יוצאות מכל הטכני הזה ועולות גם כן גבוה.

*

אתה מתחיל להבין.

האהבה והיראה שלך, בקיצור, הרגש שלך, הוא כמו כנפיים.

יש רגש? יש כנפיים, אין רגש? אין כנפיים. יש כנפיים – אנחנו נוטשות כאן ומגיעות גבוה, אין כנפיים – אנחנו כאן, תקועות. מנסות כבר שעות לקפוץ מעל האיכס הזה.

כל מה שאתה צריך לעשות עכשיו זה למצוא בתוכך את ההתרגשות האמיתית מהקדושה. אם תמצא את ההתרגשות הזאת אתה עדיין יכול לתת לנו כנפיים,

לעלות למעלה.