"ונפש כי תקריב"

לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא בְּמִנְחָה,

מי דרכו להתנדב מנחה? עני!

אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו.

(רש"י)

*

"נציגי המחוז הצפוני מגישים בהכנעה שלוש זברות חדשות לגן החיות המלכותי"

"המתנה מתקבלת בברכה, להכניס לרשומות המלכותיות ולהוריד 1.5% במיסים לכל המחוז הצפוני במשך השנה הקרובה". הנציגים השתחוו עמוקות והמלך הבליע פיהוק, נשארו לו רק עוד 337 משלחות רשמיות כדי לסיים את חגיגות יום ההולדת המלכותי שלו. כל שנה מחדש הטקס המיותר הזה חזר על עצמו עם המון מתנות (די מיותרות למען האמת), הרבה פרצופים רציניים מדי, ופחות מדי כנות.

אין מה להגיד, אבא שלו בהחלט הזהיר אותו מראש שלהיות מלך זו לא אטרקציה, בטח לא חברתית. רוב האנשים שנמצאים מסביבך הם או חנפנים או שקרנים או גם וגם, רובם המוחלט שמחים להיות לידך כל עוד אתה בעמדה של כוח, מעטים מאוד היו נשארים באזור אם לא היית מלך.

ככה יוצא שכל יום הולדת מגיעות עוד ועוד משלחות שמתחרות ביניהן בתחרות די מטופשת של המתנה המקורית, היוקרתית והבומבסטית ביותר. זה מתחיל בזברות הלא יעילות האלו (הוא מבקר בגן החיות המלכותי פעם בשנה לביקור רשמי כפוי שהוכנס לספר החוקים לפני 287 שנים בגלל איזה נמר סיבירי שברח מאחד מהכלובים, וגם אז לא מעניינות אותו הזברות), ועוד אין לדעת איפה זה ייגמר (שנה אחת צי מטוסים ריסס את השמים בצבעים שיצרו את הדיוקן שלו. זה היה חביב עד שכל הצבע ירד ישר על הארמון. עובדי התחזוקה עבדו אחר כך שבועות לתקן את הנזק).

בתוך כל הבלגאן הזה חסר לו משהו. אף פעם, אבל ממש אף פעם, אף אחד לא העלה על דעתו לשאול אותו מה הוא היה רוצה ליום ההולדת. והיה עוד משהו. לכל המתנות האלו לא נכנס קמצוץ יחס אישי, או ביטוי של רגש כלשהו. המשלחות עטו ארשת רצינית ומכובדת, הגיעו עם הבגדים היפים ביותר שלהם, מסרו את המתנות ברשמיות מלווה בנוסח המקובל והלכו להם מתנשפים בהקלה. הם פשוט רצו להיות אחרי האירוע המלחיץ הזה, והאירוע המלחיץ הזה היה להיפגש איתו. הוא היה המלחיץ הזה. והמסקנה המתבקשת הייתה שהם מביאים מתנות, אבל ממש לא אכפת להם ממנו.

"המשלחת מאזור הנהר"! הכריז הכרוז, וקטע את ההרהורים המבאסים והמתסכלים של המלך. אין מה לעשות, חגיגות יום ההולדת המלכותי הן מהטקסים העתיקים בממלכה, והמעיקים יש לומר. בלילה, כשהוא עם עצמו, הוא יוכל להמשיך להתבאס בשקט.

*

קולות נסערים מהטרקלין הסמוך משכו את תשומת לבו. נשמע שמשהו מעניין קורה שם. אם הוא רק היה יכול לרדת מהכיסא המלכותי וללכת לראות את האקשן, אבל המשלחת של אגודת הנגרים המלכותית ניסתה להמשיך בנוסח הרשמי, והוא נאלץ להתנהג כאילו לא קורה שום דבר חריג.

כמה דקות אחר כך, כשההתרחשות לא נגמרה והקולות רק הלכו וגברו באופן שלא נתן אפשרות לטקס להתקדם במסלול הרגיל שלו, הוא קיבל החלטה נחושה שחרגה לחלוטין מכל כללי הטקס.

"תכניסו לכאן מיד את מי שצועק שם".

כולם החווירו. דבר כזה לא קרה ב-593 השנים האחרונות (סבא של סבא של סבא של סבא של סבא שלו ביקש פעם טישיו באמצע הטקס והאירוע תועד ברשומות המלכותיות). כולם הבינו שההשלכות של ההתייחסות האישית שלו לאירוע לא הולכות להיגמר טוב, והם היו אחוזי חרדה מהתרחישים האפשריים. נימה של עצבות נכנסה לו ללב, הם מפחדים ממנו. מבחינתם הוא לא בן אדם, הוא שליט עריץ שהחיים והמוות שלהם נתונים בידיו (מה שנכון). לא היה שם מישהו שראה אותו כפי שהוא, התדמית של השליט העריץ כל כך לא התאימה לו.

דקה אחר כך עמדו שם חמישה עשר אנשים: מנהל הטקסים המלכותי, מישהו לא מוכר וסביבם שלושה עשר שומרים שדאגו שאף אחד לא עושה תנועה לא נכונה באזור של המלך. מנהל הטקסים המלכותי היה אדם נעים הליכות שהמלך חיבב באופן אישי, שבאופן מפתיע הפך לנוקשה באופן קיצוני בכל מה שקשור לכללי הטקס.

"הוד מלכותו, האדם הזה הופיע באופן פרטי וביקש להיכנס לרשימת מגישי המתנות. כפי שהוד מלכותו יודע סעיף 127648/898 קובע במפורש שהגשת מתנות בחגיגות יום ההולדת המלכותית מתאפשרת רק למשלחות הקבועות, וקיים תהליך מסודר שאורך בין חמש לעשר שנים כדי להיכנס באופן רשמי לרשימת המשלחות. מעולם, ואני מדגיש, מעולם לא התאפשר לאדם פרטי להגיש מתנה למלך".

זה כמובן היה נכון, והמלך ידע זאת היטב. המלך גם ידע מה ספר החוקים מצפה ממנו, ובכל זאת משהו בהופעה של האדם הזה גרם לו לחרוג מכל הכללים.

"אתה יכול להסביר לי מה גרם לך להתנהג ככה"?

מנהל הטקסים המלכותי כמעט התעלף, וכמוהו עוד חמישה שרים שעמדו שם בהיכל המלכותי. זו הייתה חריגה בוטה מהטקס.

"כן הוד מלכותו. כמו שהוד מלכותו רואה אני לא מגיע מהאזורים העשירים בממלכה, אנחנו מאזור העמקים וכמה דורות אחורה מתפרנסים מחקלאות. אבא שלי היה חקלאי פשוט, אבל נתין נאמן. מאז שאני זוכר את עצמי אבא שלי דיבר איתנו על הוד מלכותו. הוא סיפר לנו באריכות באיזה מלך טוב זכינו, כמה אנחנו צריכים להודות כל יום על הזכות להיות נתינים של הוד מלכותו, ועל המחויבות לעבוד את המלך הכי טוב שאפשר.

כל הילדות רק חיכיתי ליום שגם אני אזכה לעבוד בשדה ולגדל תוצרת חקלאית שתועיל לממלכה של הוד מלכותו, ולא היה מאושר ממני ביום שאבא הכניס אותי לעבודה. לפני חמש שנים אבא נפטר והשדה עברה לאחריותי לפי החוק המלכותי. מאז שהפכתי לבעלים של השדה כל הזמן חשבתי איך אני יכול לשמח את הוד מלכותו יותר ממה שאני כבר עושה, ולפני ארבע שנים עלה לי רעיון נפלא. בחלקה הטובה ביותר הכשרתי שטח ועליו גידלתי את הגידולים היפים ביותר, השקעתי בהם את נשמתי, שמרתי עליהם, חשבתי עליהם בימים ובלילות ורק חיכיתי ליום בו תהיה תוצרת ראויה להוד מלכותו.

ביום שהגידולים הבשילו לבשתי בגדי חג וירדתי עם הילדים לאסוף את התוצרת המובחרת, הנחנו אותה בסל מיוחד שאשתי קלעה בעצמה לכבוד הוד מלכותו, הוספנו מכתבים אישיים שמביעים רק מעט מן המעט ממה שאנחנו מרגישים כלפי הוד מלכותו, ונסעתי את כל הדרך בזריזות כדי לזכות להביא את הסל בעצמי להוד מלכותו ביום ההולדת המלכותי, שהוא יום חג בשבילנו.

ברגע שהגעתי לארמון וראיתי את כל המתנות המיוחדות והמושקעות שכל המשלחות הביאו התביישתי בסל הקטן שלי, אבל ידעתי שאין לי יותר מזה, זה כל מה שיש לי לתת להוד מלכותו, ולכן התגברתי על הבושה והחלטתי להביא את המתנה הצנועה שלי בכל זאת.

באמת שלא העליתי על דעתי שהחוק אוסר עליי להביא מתנה פרטית. אבל כשהאדון הנכבד שעומד לידי הסב את תשומת לבי לעובדה שהמתנה שלי לא תזכה להגיע לידיו של המלך לא יכולתי לעצור את עצמי. ברור היה לי שהוד מלכותו רחום וחנון ובטוב לבו יסכים לקבל גם את הסל הקטן שלי.

אם גרמתי להוד מלכותו איזו עוגמת נפש, אפילו הקטנה ביותר, לא לזאת הייתה כוונתי ואני מבקש את סליחתו של הוד מלכותו".

*

ואז קרה משהו שעוד לא קרה בממלכה – המלך פשוט פרץ בבכי.

ביום הזה נרשמו כל כך הרבה תקדימים שעוד לא היו בממלכה, כך שהעובדה שהמלך בכה בציבור רק נוספה לרשימת החריגות.

"מעולם, בכל ימות הממלכה, לא הוגשה מתנה משמחת, אהובה ורצויה כמו המתנה שלך. זה לא רק הסל, ולא רק המכתבים –

הלב שלך נמצא שם"!