אורי צוקר, ישיבת לב חדש, שילה
יותר מדי הלוויות יש לנו,
הדמעות שלנו יכולות למלא אוקיינוס,
עוד ועוד נשמות קדושות
שהשאירו אותנו כאן עם לב מדמם.
*
יש משהו שחוזר בהספדים, לא בכולם, אבל זה גם לא זניח.
אנשים מתחרטים ממש, אולי אפילו מרגישים אשמים, על זה שהם לא הראו מספיק כמה הם אוהבים את מי שהלך.
משפטים בסגנון: "לא ידעת עד כמה אהבנו אותך", "לא הראינו לך מספיק כמה אנחנו אוהבים אותך", "אם רק הייתי יכול לחבק אותך עכשיו יותר".
קורע את הלב.
הם גם קוראים לנו להתנהל אחרת: "תחבקו את הילדים שלכם", "תראו להורים שלכם כמה אתם אוהבים אותם".
*
משהו לא ברור כאן עד הסוף.
רוב הילדים בעולם יודעים שההורים שלהם אוהבים אותם. לא רק שהם יודעים, כבר נמאס להם שאוכלים להם את הראש כל הזמן עם חיבוקים ונשיקות, כאילו שהם ילדים בגן. נשיקה זה 'איכס' וחיבוק 'מביך'.
אוקיי. הבנו. לא מחבקים אתכם יותר, ובטח לא מנשקים.
נעבור ל'אהבה תיאורטית' או ל'אהבה וירטואלית', המקסימום שתקבלו הוא אימוג'י של לב פועם בווטצאפ.
*
האגדה האורבנית מספרת על בייניש שהרב שלו קורא לו. "אשתך הגיעה אליי ואמרה שאתה לא אומר לה שאתה אוהב אותה".
הבייניש עמד שם מופתע ומתוסכל, "הרב, בחתונה אמרתי לה שאני אוהב אותה, עד שהיא לא שומעת אחרת סימן שזה לא השתנה".
*
משהו אצלו לא מוברג.
חלק חשוב מאהבה היא היכולת לבטא אותה. גם ילדים שצועקים שהם לא רוצים שיראו להם שאוהבים אותם, צועקים בפנים שהם מאוד מאוד רוצים שיראו להם כמה אוהבים אותם, פשוט יש להם בעיות התנסחות.
הבעיה היא שההורים ברוב המקרים לא קוראים מחשבות (לא לכל משפחה יש תקציב לשדרוג הזה), ולכן לפעמים הם מאמינים לילד שלהם שמספר כמה הוא לא רוצה שיראו לו גילויי חיבה. וזה חוץ מעוד מיליון וחצי דפקטים מובנים שיש להורים על פני הגלובוס שיכולים לגרום להם לא לספר מספיק לילדים שלהם עד כמה הם אוהבים אותם, וכמה הם חשובים להם.
לפעמים רק אחרי הסוף פתאום נופל האסימון, ואז זה מאוחר מדי.
*
תלכו רגע לצד השני.
מכירים את החבר הזה שהולך אחרי אנשים ומספר להם כמה הוא מעריך אותם, כמה הם מיוחדים, אבל זה מרגיש שהוא לא מתכוון לזה באמת. תמיד יש לזה ניחוח של נצלנות, אגואיסטיות ואנוכיות.
מה הבעיה, ביקשתם גילויי חיבה – קיבלתם גילויי חיבה.
*
עוד אגדה מספרת על בייניש אחר שהרב קרא לו. "אשתך אומרת שאתה לא קונה לה מתנות, חשוב מאוד לקנות לאשה מתנות".
יומיים אחר כך הוא קורא לאשתו: "תראי את המדף כאן. יש במדף הרבה מתנות, כל פעם שאת מרגישה שאת צריכה, פשוט תקחי לעצמך מתנה".
*
דפוק לגמרי.
מתנה היא לא עניין טכני, היא הופכת להיות שווה רק אם נותנים אותה כמו שצריך.
סוד של מחנך – מהמתנות שאני מקבל נשארים בעיקר הפתקים והמכתבים.
*
טוב.
לסיכום: חשוב מאוד לבטא אהבה בכל דרך שמתאימה לשני הצדדים, אבל לא פחות קריטי הוא שלמעשים יהיה גיבוי פנימי, לכל ביטוי של אהבה חייב להיות רגש תואם בפנים.
*
לאהוב את ה' זה לא מספיק.
אנחנו צריכים ללמוד לבטא את האהבה שלנו.
ה' גם לימד אותנו איך הוא רוצה שנבטא אהבה: תורה ומצוות.
את כל הרגש החם שאנחנו מעוררים כלפי ה' צריך להכניס בתוך לימוד התורה וקיום המצוות, אחרת האהבה נשארת תיאורטית ולא מממשת את עצמה. הרי התכלית של הכל היא שבסוף העולם הזה יעבור תיקון אמיתי, ואור ה' יתגלה כאן.
רק תזכרו שהתורה היא מתנה הדדית. קיבלנו אותה בשבועות במעמד הר סיני שביטא את עומק האהבה של ה' אלינו, ולימוד התורה שלנו הוא ההזדמנות שלנו –
להחזיר לה' אהבה.
