אילת טאוב, יועצת חינוכית M.A, מנחת סדנאות ומלמדת במדרשות לנשים
היא עומדת מול ארון הבגדים – "אמא!!! אין לי מה ללבוש!"
טונות בגדים וכלום לא מתאים. היא מרגישה שזה לא מתלבש עליה טוב. היא לא מרגישה שזה זה.
יומיים וחצי קודם, היא עומדת מול המראה ואני שואלת: "למה התחפשת?", "איך בחרת דווקא את זה מהכל?" היא עונה "וואלה, לא יודעת. הרגשתי שזה זה. ישב עלי בול. היה מדוייק, יפה בטירוף".
"ואיפה התחפושת עכשיו?" אני שואלת, והיא עונה – "בכביסה".
– "חיפשת הרבה לפני שמצאת אותה?"
– "בטח! עד שהשגתי את הכובע מפה ואת המשקפיים משם ואת הקשת בכלל מאי-שם. רציתי את השמלה דווקא הזו ואת האיפור המושלם".
– " מה הקטע בכל זה? בשביל מה האנרגיות ומה רצית להשיג?"
– "רציתי להיראות יפה. מיוחדת. שיגידו לי 'איזו תחפושת מהממת!' וזה מה שאמרו לי".
– "ועוד יותר פנימה? תחפשי, מה רצית?"
– "אולי להתאים את הבגד למה שאני, לאיך שאני מרגישה, לאיך שאני רוצה להיות".
היא רצתה פשוט להיות אותנטית. להביא את האני שלה במלוא הדרו. כל אחת שמתחפשת רוצה להיות קצת כמו אסתר המלכה שלבשה מלכות. כל אחת רוצה להיות מלכה ליום אחד. מיוחדת ויפה. גם אסתר כנראה לא רק עשתה את מה שמוטל עליה, בשק ואפר. גם אסתר רצתה להוציא איזו מידה פנימית שבה אל הפועל ולבוא לידי ביטוי. לכן, חוץ מהבגדים המלכותיים שלבשה, אסתר התנהגה באופן מלכותי. היא יזמה פעולה כדי להציל את עם ישראל. אסתר "הלבישה" את עצמה, ברוח הקודש, בקשר עם ה', שעזר לה לעמוד באומץ מול מלך בשר ודם, נהנתן והפכפך.
כל התרבות שלה בשושן צעקה – "להראות את כל העמים את יופיה". התרבות שלנו היום ממשיכה את הצעקה: תראי לנו אותך. ה'צעקה האחרונה' נצעקת עלינו כבר אלפי שנים.
ואני תמהה ומתחבטת – איפה לשים את האישיות שלי בתוך כל המשחק הזה? איפה אני במלחמה שבין התרבות למה שמתחולל בתוכי. מה בין רצון לגיטימי והגיוני להיראות יפה ולקבל מחמאות לבין רצון ה' ממני להתהלך בצניעות בעולם?
למי בתכל'ס יהיה יותר כח למלוך ולהשתרר על אישיותי?
אולי, לא במודע, אבל בעומק – כשחושבים על בגדים, יש בהם איזה קאצ' – מצד אחד הם מכסים, ומצד שני הם מגלים עלינו משהו: איזה מין בנאדם אני, מה הסגנון שלי, אולי גם תחביבים, ואפילו קצת על עבודת ה' שלי.
ותחפושות – מה יש בהן? מסיכה על האישיות שגם מגלה הרבה על האני שלי. למה בחרתי דווקא בתחפושת הזו ולאיזו דמות הכי כיף לי להיכנס ליום אחד?
כיף לאסתר שלבשה מלכות. זקפה את קומת השכינה, ניערה את העפר והתחילה ללכת בגאון ובגאווה יהודית. הלוואי הלוואי שגם כשאני מול ארון הבגדים ומרגישה ש"אין לי מה ללבוש" – אני אזכור את אסתר, ואת זה שאני מלכה. אתחבר לשורש שלי – של הרצון להתחדשות. רצון להתלבש במידה שיש בי ולהביא אותה לידי ביטוי. להביא גאולה לעולם.
לחיים לחיים!!!
– אשמח לתגובותיכן, מבטיחה לקרוא ולענות – ,[email protected], או אילת טאוב בפייסבוק.
