לפרק את השקר

לפרק את השקר

–          שלום. הרב?

–          שלום וברכה.

–           אפשר בבקשה לשאול שאלה קצרה?

–           ודאי.

–           זו שאלה של חבר שלי, הוא פשוט נורא מתבייש לשאול.

–           בסדר גמור, אתה יכול להגיד לו שפעם הבאה הוא יכול לשאול ולהגיד שזו שאלה של חבר שלו.

–           סבבה. אז ככה, הוא עבר עבירה ממש חמורה, אבל ממש חמורה.

–           אז מה השאלה?

–           הוא שואל אם להתפלל עכשיו ערבית.

–           מה? לא הבנתי את השאלה.

–           הוא עבר עבירה חמורה, מאוד חמורה, ואז הוא נזכר שהוא שכח להתפלל ערבית היום בערב, והוא לא יודע אם להתפלל.

–          עדיין לא הצלחתי להבין מה הקשר בין העבירה של חבר שלך לתפילת ערבית.

*

רוצים לנסות להסביר בעצמכם?

הכי טריוויאלי בעולם, הוא עבר עבירה ממש חמורה אז זה פשוט לא מתאים כרגע להתפלל. גם אתם לא מצליחים להסביר. זו מין תחושה שכזו שזה פשוט לא שייך, קשה להסביר אותה במילים.

הכירו את הנפש הבהמית, שנראית כמו האבא של הביינישים, שקרים במסווה של עודף היסטרי ביראת שמים. אבל חשוב מאוד להבין את הלוגיקה, כדי לפרק את השקר.

*

תפילה, תורה, מצוות, כולן חלק מהקשר הצפוף משהו שלנו עם ה'. הוא ביקש שנעשה, ואנחנו כחלק בלתי נפרד ממערכת היחסים שלנו איתו אמרנו כן. וזהו, עכשיו אנחנו בפנים, קמים ונופלים, אבל בסך הכל משתדלים להחזיק שם איפשהו.

ואז מגיע רגע הנפילה. קורה שאנחנו עושים דברים שאנחנו לא ממש אמורים לעשות. תיקון, דברים שאנחנו ממש לא אמורים לעשות. לא איזו עבירה בקטנה (ביטוי אומלל, אין עבירה קטנה) אלא משהו באמת חמור. ברגע הזה הסיפור מקבל תפנית בעלילה.

הרי אחרי מעשה כזה ברור שהוא כבר לא רוצה איתי קשר, למה שהוא בכלל ירצה להסתכל עליי אחרי מה שעשיתי, חוטא ופושע שכמוני. ואם הוא לא רוצה אותי אז אין לי באמת למה להתפלל ערבית, בכל מקרה הוא בכלל לא רוצה לשמוע אותי. וזה נכון לא רק לתפילה, בכלל הוא לא רוצה שאני אעבוד אותו.

עודף ביראת שמים כבר אמרנו?

*

–          נו, הרב אז מה התשובה?

–          תראה, מההיכרות שלי עם הלכות תפילה אני לא מכיר פטורים לחוטאים מערבית.

–          מה, גם לפושעים אמיתיים, מאפיונרים וכאלה?

–          כן.

–          באמת? והם גם אמורים להניח תפילין ולשמור שבת?

–          לגמרי.

–          טוב, לא הבנתי לגמרי את הרציונל, אבל אני הולך להתפלל. כאילו, להגיד לחבר שלי שילך להתפלל.

*

ההלכה, זאת היבשושה, חסרת הסנטימנטים, המשעממת, המחייבת, היא הביטוי הפנימי ביותר לאמון הבלתי נגמר של ה' בנו. בסוף בסוף בסוף זה בכלל לא משנה מה עשינו, רגע אחר כך ה'שולחן ערוך' מחייב אותנו בדיוק, אבל בדיוק, כמו ברגע שלפני. אין הנחות, אבל גם אין ייאוש.

ה' פשוט לא מפסיק להאמין בנו, ויש לו דרך נפלאה להראות לנו את זה, הוא אפילו לרגע אחד לא מפסיק לדרוש מאיתנו.

תתרגמו את זה ככה: "סבבה. נפלת. קורה. עכשיו תקום, תנגב את הדמעות, ותמשיך הלאה, אתה מסוגל ואני מאמין בך לגמרי. הנפילה? היא רק כיסוי שחור, בפנים אתה טוב גמור".

נו. אם ה' לא מתייאש מאיתנו, מי אנחנו שנתייאש מעצמנו.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן