פרפקציוניזם.

הרצון להיות מושלם.

מקור לא נגמר לתסכולים.

*

חידון קצר:

מה ה' רוצה ממך?

1. הוא כל כך אוהב אותי ורק רוצה שיהיה לי טוב.
2. הוא רוצה ממני כל מיני משימות, חוץ מזה הוא די משחרר.
3. הוא לא מפסיק לדרוש ממני, בסך הכל הוא אף פעם לא מרוצה, תמיד הוא רוצה יותר ממה שאני עושה או יכול לעשות.

*

עכשיו ספור את הנקודות שלך.

1-1 – אתה בריא בנפשך, סתם נקלעת למדור הלא נכון, תמשיך ליהנות ולצחוק עלינו, בכיף אחי. רק תראה שאתה לא נתקע במקום מרוב סבבה.

2-2 – יש מקום לשיפור, בעיקר בקטע של המשימות. יש לך זכות להיות קשור למלך, אשריך!

3-3 – ברוך הבא למועדון. בעיקרון אתה צריך אשפוז דחוף במחלקה לחולי נשמה, מסכן. מצד שני, בשבילך הטור הזה נכתב, ככה שיש הצדקה כלשהי לעניין.

גילוי נאות: גם כותב שורות אלו סימן 3.

*

יש כנראה פער בלתי נתפס בין הדמיונות שלנו לאמת, וזה הזמן לפרק כמה מהדמיונות.

נתחיל מהעובדות:

אין ספק שה' בהחלט רוצה שנתקדם. יותר מזה, שנתקדם כל הזמן. ה' גם רוצה שהלב שלנו יעבוד כמו שצריך, רגשות חיים ובוערים. הוא בהחלט רוצה שנלמד כל היום תורה ונקיים מצוות, שנתפלל תפילה בוערת ועוד ועוד. כל זה צד אחד.

מהצד השני צריך לזכור שה' ברא אותנו לא מושלמים, ואת התורה הוא נתן לנו, הפגומים.

אז איך זה מסתדר ביחד?

*

קודם כל צריך לעשות הפרדה בין דברים שבידיים שלנו לדברים שלא.

רגש זו דוגמא מצוינת.

תעצמו עיניים חזק חזק ותבצעו את המשימה הבאה: יש לכם שלוש דקות לאהוב אהבת נפש את זה שאתם הכי לא מסתדרים איתו בכיתה. היכון, הכן, צא.

נו, הצלחתם? למה לא? מה קורה לכם?

הבנתם? רגש לא מתעורר בהזמנה. יש דרכים לנסות לעורר אותו, אבל השאלה אם הוא יתעורר נתונה בידיים של מישהו אחר, לא שלנו. מה שכן, מחשבות עמוקות הן דרך להוליד רגשות, אמנם אין תעודת ביטוח שהרגש באמת יתעורר, אבל זו הדרך.

ממילא אף אחד לא יבוא אליכם בטענות למה לא הרגשתם, איך אפשר לדון אתכם על משהו שלא בשליטה שלכם? אבל כנראה שכן יבדקו אם עשיתם את מה שכן בידיים שלכם, האם השקעתם זמן ומאמץ לשבת ולחשוב ברצינות על דברים שמעוררים את הרגש.

*

אבל התמונה עוד לא שלימה.

גם את ההשתדלות והמאמצים אנחנו צריכים לבחון ביחס לעצמנו, ליכולות ולכוחות שלנו, ולא ביחס לאחרים או לאיזה רף לא ריאלי שאנחנו מציבים לעצמנו.

יש אחד שרק מתחיל לחשוב והרגש פשוט מציף אותו, ואחד שיכול להשקיע המון מחשבה ונשאר בטטה. יש אחד שמסוגל לשבת שעות ולחשוב, ואחד שאחרי 5 דקות חייב שעה הפסקה. באמת נראה לכם שמצפים מהם אותו דבר?

*

ובסוף בסוף צריך לזכור שכל צעד, רצון, מאמץ ותזוזה, אפילו הקטנים ביותר, משמחים את ה' יתברך בלי גבול.

*

סיכום:

ה' אוהב אותנו איך שאנחנו. הוא שמח בכל התקדמות, אפילו הקטנה ביותר.

ואחרי כל זה הוא רוצה שנעשה מה שאנחנו יכולים כדי להתקדם. הוא לא מצפה מאיתנו ליותר ממה שאנחנו יכולים לתת, אבל גם לא לפחות.

חסיד בדור הקודם הגדיר את זה ככה: "יהודי צריך לתת בכל רגע נתון את המקסימום שהוא מסוגל לו באותו רגע".

קדימה, תן מקסימום!