הכלום הזה פשוט נופל עלינו פתאום. עם טיפת הגשם הראשונה אחרי חגי תשרי (מי זוכר אותם בכלל) כולנו פשוט מתרסקים לתוך השגרה האפורה והמשעממת, בלי ברקסים. איזה מזל שהכניסו חנוכה ופורים, אחרת היינו נגמרים טוטל-לוסט.
החורף, אוי החורף, מה עוד לא אמרו עליו?
משעמם, אפור, ריקני כזה, בקיצור, הכי רחוק מלהיות מרגש ואטרקטיבי.
אנחנו די מפונקים בסך הכל. אוהבים מאוד שעושים לנו את העבודה, הרבה פחות אוהבים לעבוד בעצמנו. תמיד כיף שיש זמנים מיוחדים, אירועים שפותחים לנו את הלב לתפילה מיוחדת או ללימוד מטורף שפתאום נוחת עלינו. אבל למי יש כוח להתחיל להתפלל כששום דבר לא מאיר באופק?
האמת, גדלנו לתוך הפינוק הזה. הלחם שלנו נמצא על המדף במכולת (מי מאיתנו זרע את החיטה בשביל שיהיה לו לחם?) והמים זורמים בברז (אפחד לא שואב היום מים בדליים). החלב לקורנפלקס לא גורם לנו לקום לפנות בוקר לחלוב את הפרה והאירוע הכי טראומתי ביום הוא הרגע שבו מכריחים אותנו לקום. אנחנו פשוט לא מסתדרים עם עבודה שחורה, בטח לא כזו שנדרשת לאורך זמן.
ובכל זאת, בואו נבדוק את עצמנו, האם היינו מוכנים לקחת מישהו לעבודה שמגיע רק כשבא לו וגם עושה רק מה שנוח ומתאים לו? הרי אנחנו בעצמנו מבינים שמשהו אמיתי בונים רק עם: עבודה שחורה, עקשנות, דיוק, ועוד כל מיני מילים כאלו שחורות-אפורות.
תסתכלו על כל העצים האלה מסביב. הם נראים כאילו הם סיימו את הקריירה, אין להם עכשיו שום שואו וגם לא אטרקציה בקרבת מקום. הם בשקט ובסבלנות אין קץ עסוקים בבנייה פנימית של דברים, כשיגיע הקיץ הם יתחילו לראות את הפירות של עבודת החורף.
אם אנחנו רוצים לעבוד את ה' ברצינות, כנראה שכמו הרבה דברים אחרים בחיים שאנחנו מוכנים להשקיע בהם, גם כאן אנחנו נדרשים לעבוד עבודה אפורה וקשה שבסוף בונה משהו בריא ויציב.
אבל הרבה יותר מזה, יש לנו הזדמנות לתת לה' יתברך מתנה ענקית: את כל האפור והסתם וה"אין לי כוח". כן כן, הוא ממש בעניין של המתנה הזאת, למרות שאנחנו ממש לא חושבים ככה. הרי ה' צריך להיות המלך של כל הדברים בעולם, מי בדיוק ימליך אותו על כל האפור הזה? מלאכים? הם בכלל לא מכירים את הצבע הזה, הם כל הזמן רק רוצים לעבוד אותו. צדיקים? אותו כנ"ל. דווקא אנחנו, אלה הדפוקים למטה, יכולים להמליך אותו איפה שאף אחד אחר לא יכול.
יאללה, להפסיק להתבכיין, ולהתחיל לעבוד.
