"הרב, אפשר בבקשה לצאת להתאוורר בירושלים"?
להתאוורר? זה מה שהם רוצים? הם הרי הולכים שם לכל מיני שטויות, זה אוורור זה?
אבל נראה לי שבעיקר מפריע לי הפער בין המקום שלי למקום שלהם. אפילו בגיל שלהם לא הייתי מסתובב בכל המקומות האלה, העדפתי להיקבר בבית עם איזה ספר קריאה או משחק מחשב.
ורק צריך להוסיף לזה את העובדה שאמנם לא הייתי כזה תלמיד מצטיין, אבל כן הייתי נכנס לשיעורים בסך הכל. והם? הם עושים מה שבראש שלהם. מגיעים בבוקר מתי שבא להם, נכנסים לשיעורים יום כן יום לא היום לא, תפילות ושו"ת לא משהו.
בקיצור, ירידת הדורות.
נו טוב, שיסע לירושלים.
*
אוף עם הרב הזה.
הוא חי באיזה עולם מושלם משלו, לא נראה לי שיש לו בכלל יצר הרע, אולי איזה פודל סמלי כזה.
אם הוא רק היה יודע מה עובר עליי הוא היה מדבר אחרת. בבית אני ילד סנדוויץ', מעוך בין האחים למעלה לאחים למטה, מקום גרוע מאוד באמצע, הכי מעט תשומת לב.
גם ב'מוסדות החינוך', שם מכובס לחדרי עינויים, המצב שלי אף פעם לא היה טוב עם כל הקשב וריכוז שלי. פלא שמצאתי את עצמי מסתובב פה ושם?
ודווקא עכשיו בישיבה אני ממש משתדל, מתאמץ מעל ומעבר. רק שהרב רואה תוצאות ולא מאמצים, אחרת לא הייתי צריך להתאמץ כל כך להשיג שחרור.
אם הוא היה במקומי לא נראה לי שהוא היה שורד שבוע.
שניה, מישהו שואל כאן משהו.
*
"אחי, אפשר צדקה לתרופות"?
פחחחח, תרופות. בטח הוא הולך להוציא את כל הכסף על סמים עם איך שהוא נראה.
חוצמזה שהוא גם צעיר וחזק ובטח במקום לעבוד הוא מנצל אנשים אחרים, ממש גרועים האנשים האלה.
לא רוצה להשוויץ או משהו, אבל נראה לי שבחיים אני לא אעשה דברים כאלה.
אבל רק בשביל המצווה אני אתן לו.
*
איך אני מכיר את המבט הזה בעיניים, עדיף כבר שלא ייתנו כסף עם המבט הזה.
למה מי הוא חושב את עצמו? אם הוא היה עובר בחיים את מה שאני עברתי הוא לא היה חושב ככה.
האמת שאני בכלל לא צריך כסף לשטויות, כבר מילדות הייתה לי מחלה קשה שפגעה לי ביכולות הגופניות, להרים עשר קילו יכול לאשפז אותי במקום. וזה לא שהיכולות השכליות שלי משהו מיוחד, ממוצע ומטה ומטה ומטה כזה.
אבא שלי עזב את הבית כשהייתי ילד ומאז אין לי איתו קשר, נשארנו רק אמא ואני לשרוד ביחד. ילד שלא מסוגל לעבוד כמו שצריך, ואמא שבקושי מגרדת את עצמה מהמיטה.
וזה לא שלא ניסיתי, אפשר לספור על האצבעות של הידיים והרגליים שלי ושל אמא שלי את מספר העבודות שפוטרתי מהן.
שבוע שעבר אמא התאשפזה ואני חייב תרופות בשבילה. ככה שעם כל הבושה, ויש בושה, התחלתי להסתובב כאן להתרים אנשים.
אז עם כל הכבוד לו, אם הוא היה במקומי לא נראה לי שהוא היה בכלל מצליח להחזיק ראש מעל המים.
רגע. מי זה צועק כאן?
*
"את שומעת? את החיים שלי את".
לא ייאמן, עם הכיפה והציצית מתנהג ככה?
עדיף כבר שיצהיר בקול שהוא חילוני וזהו. עם כל הקשיים שלי אני משתדל להיות יהודי טוב, מתפלל שלוש תפילות במניין וכל זה, עכשיו אפילו התחלתי להישאר לשיעור אחרי התפילה.
אבל הוא? אין לו בושה. ילד שמנת שבטח לומד בישיבה טובה ומסתובב עם בנות.
איזו צביעות.
*
שנייה אחרי שאמרתי לאיילה שהיא החיים שלי ראיתי את הקבצן שעבר כאן דופק בי מבט.
בטח הוא חושב שאני השפל שבאנשים, המיץ של הזבל. אבל הוא לא מכיר אותי בכלל.
נכון שגדלתי בבית טוב, אפילו טוב מאוד. ונכון שאני לומד בישיבה טובה, אפילו טובה מאוד. אבל כנראה שכשחילקו את היצר הרע לא בדקו את הדברים האלה בדיוק.
זה לא שממש עשיתי מחקר, אבל קשה לי להאמין שהרבה אנשים עוברים את הניסיונות שאני עובר עם עצמי. ודווקא עכשיו אני במצב טוב, לפחות איילה היא דוסית ואנחנו שומרים נגיעה.
אם מישהו בישיבה היה יודע על החולשות שלי בטח הייתי עף על טיל, אבל הם היו שופטים אותי לפי המעשים ולא לפי הקושי של הניסיון.
גם הקבצן הזה לא מבין כלום, אם הוא היה עם היצר הרע שלי לא נראה לי הוא היה מחזיק אפילו יום.
מי זה? מה הוא אומר שם?
*
"מה נראה לך? שנולדתי אתמול? מה אתה חושב לעצמך"?
וואי וואי וואי, כמה עצבים יש לו.
האמת שנראה לי שזה הר"מ של חבר שלי, איך נותנים לאנשים כאלה לחנך?
אחרי כל החולשות שלי רמות היסטריות כאלה של עצבים אין לי, וכנראה גם לא יהיו לי. ואם יש משהו שאני ממש סולד ממנו זה אנשים עצבניים.
ולחשוב שבן אדם כזה נכנס אחר כך לכיתה עם תלמידים, כל אחד עם הנשמה שלו, והוא בטח כמו פיל בחנות חרסינה מתנהג איתם בכזו ברוטליות.
באמת אי אפשר להבין אנשים.
*
בזווית העין קלטתי את הבחורצ'יק שמסתובב עם הבת של רוזנמן, איילה נראה לי.
הוא תפס אותי בדיוק ברגע של שבירה, בטח חושב שאני פקעת עצבים מהלכת. האמת שאני ממש רגוע בדרך כלל, אבל התקופה הזו כל כך לחוצה.
חודש אדר תמיד מבולגן, והשנה עוד יותר מבדרך כלל. וזה בלי כל הלחץ הרגיל של מחנך.
לא נראה לי שהוא יודע, אבל התלמידים שלי יושבים לי עמוק בלב. יש ימים שאני הולך לישון איתם וקם איתם. וזה חוץ מהלילות שאני מתקשה להירדם כשעובר עליהם משהו, או כשהם עושים דברים שדורשים תגובה, אבל לא כזאת שמגיעה מהבטן.
אז זהו, שעכשיו עוברים על כמה תלמידים כל מיני דברים, והשינה שלי הלילה לא הייתה משהו. אם מוסיפים לזה את הלחץ הרגיל זה כבר עמוס. חודש אדר נותן את שלו. בקיצור, בקצה הגיע המשפט הזה שיצא על מאור.
מאור הוא לא טלית שכולה תכלת, אבל בטח לא הייתי צריך לצאת עליו ככה.
ובכל זאת זה לא מוצדק שהבחור הזה ישפוט אותי, אם הוא היה במקומי לא נראה לי שהוא היה מחזיק כמוני.
דקה, מישהו מתקשר.
*
"הרב, אפשר בבקשה לצאת להתאוורר בירושלים"?
