בעיירה יהודית טיפוסית לפני בערך 200 שנים,

מה שקוראים בעגה המקצועית 'שטעטעל',

התרחש סיפור חסידי טיפוסי,

ליהודי עם שם טיפוסי:

מוישל'ה.

*

אז מוישל'ה שלנו היה חייב לפריץ הרשע המון כסף, כיוון שכבר כמה חודשים אף אחד לא הגיע לפונדק שלו, המכונה 'קרעטשמע'.

בשטעטעל היו כמה דברים מפורסמים, חלק בכלל לא רלוונטיים לסיפור, כמו העובדה שלשמערע'ל התופר יש שן מזהב שהוא מחביא מתחת לקרשים של הבית, ולכן נדלג עליהם. אבל חלק מהדברים המפורסמים ממש חשובים להמשך העלילה, כמו העובדה שהפריץ שונא יהודים, וכמו הנגזרת הנחמדה מהעובדה הקודמת שאחד התחביבים של הפריץ היא להתעלל ביהודים להנאתו.

מוישל'ה הכיר את העובדות המפורסמות האלו, ולכן כאשר דפקו בדלת שלו שני גויים חביבים עם אלות ומבט רצחני בעיניים הוא התעלף במקום. כשהוא התעורר הוא גילה שהרביצו לו למרות שהוא היה מעולף, שהקרעטשמע שבור בחלקו הגדול (זה היה התחביב של הגויים החביבים, לא קשור לתחביב של הפריץ), ושעל השולחן השבור מונח מכתב.

אתם מנחשים לבד שזו לא הייתה הצעת חברות או מכתב מהראלה של השטעטעל שהוא זכה בפיס, המכתב  היה כמובן מהפריץ בו הוא מודיע למוישל'ה חגיגית שאם עד מחר בצהריים הוא לא משלם את כל הכסף הפריץ כבר יטפל בו, הוא רק עוד לא החליט אם הוא זורק אותו לכלבים, לבור, או שהוא פשוט יענה אותו עד מוות.

*

הנה, הנה, בלי לחץ, הגענו לישועה הגדולה של מוישל'ה.

בשטעטעל הסמוך התגורר צדיק גדול שהיה ידוע כבעל מופתים. מוישל'ה רכב על סוסו לבית הצדיק ופרץ בבכי מר. הצדיק הסתכל עליו בעיניו הרחמאיות (איזו מילה יפה למשהו לא ברור) ועוד לפני שמוישל'ה פצה את פיו הצדיק אמר לו: "לך חזרה הביתה בלי לפחד מהפריץ, ואם הוא קורא לך תגיד שאתה מוכן להגיע רק אם הפריץ מוכן לרקוד 'הורה'".

מוישל'ה כמעט התעלף בשנית, למרות שלא ברור לגמרי אם זה היה בגלל רוח הקודש הגלויה של הצדיק, או בגלל מבצע ההתאבדות הברור שאליו הצדיק שולח אותו.

בכל מקרה הוא חזר הביתה, ולמחרת כשהגיעו שוב הגויים החביבים הוא מסר להם את הדרישות שלו. הגויים החביבים שמחו לשמוע את מה שיש לו להגיד ולכן הם שברו לו שן, וחזרו כדי להציע להפריץ להרעיב את הכלבים עוד קצת.

אבל הלא יאומן קרה. הגויים החביבים חזרו לארמון הפריץ וגילו שהוא רוקד 'הורה' בלי הפסקה. בדיקה קלה העלתה את העובדה שהפריץ יצא מדעתו ולא חזר אליה.

וכך ניצלו מוישל'ה וכל השטעטעל מאימת הפריץ הרשע.

עד סוף ימיו מוישל'ה לא הפסיק לספר את הסיפור שוב ושוב כשהוא מסיים אותו כך:

"ולכן השן הקדמית שלי שבורה, איזו באסה".

*

לא מאה היהודי מהסיפור המומצא, אה?

מחלה אופיינית שקוראים לה: 'הנקודה השחורה'.

באיזו הזדמנות בחיים שלנו היינו באירוע מאוד משמח, שהייתה בו נקודה לא נעימה. איך שקלטתי שאנחנו עלולים לשקוע בתוך הבאסה לקחתי דף וציירתי במרכזו נקודה שחורה ושאלתי את אשתי מה היא רואה. כצפוי, וכמו שמן הסתם גם אני הייתי עונה, היא ענתה: "נקודה שחורה". ההצעה שלי הייתה לבחור לראות את הדף הלבן ולא את הנקודה השחורה.

*

עם כל חוסר הנעימות, בערך ככה הרגשתי לפני כשבועיים.

כמו טמבל לקח לי חצי יום כדי לקלוט שאני בתוך דחיפה אלוקית מסיבית של המציאות לכיוון הגאולה, חצי יום התבזבז על כל מיני קטנות שלי עם עצמי שהצליחו להסתיר לי את גודל השעה.

כל התעסקות בזוטות צדדיות בסגנון: מה טראמפ אמר, מה אומרים בחדשות, כן עשו ככה, לא עשו ככה וכו' וכו', פשוט מסיתות את המבט מהתמונה המופלאה, הניסית, והבלתי נתפסת שה' מצייר לנו מול העיניים.

ואחרי כל הזהירות הנדרשת אני מרשה לעצמי להגיד שברור שכל יהודי, ממש כל יהודי, שנהרג, בטח על ידי אויבים שפלים שנושאים את דגל הרוע בעולם, הוא אבדה נוראית שאי אפשר להחזיר ואין לה מחילה. ועדיין אסור לנו לשים את תשומת הלב שלנו באבדות הנוראיות שספגנו.

*

אנחנו בימים גדולים מאוד, כאלו שדורות על דורות רק יחידי סגולה יכלו לדמיין שנגיע אליהם.

סבא שלי, שה' יאריך ימיו ושנותיו בבריאות ובטוב, עוד ישב כילד מתחת המדרגות באנגליה כשהנאצים ימ"ש הפציצו שם. היום הוא יושב בממ"ד בארץ ישראל בזמן שמטוסים יהודיים כותשים מדינת אויב עד דק.

כל מי שעיניים בראשו רואה עין בעין את יד ה' שמובילה אותנו, שומרת עלינו ודוחפת אותנו בבהילות אל עבר הימים שעליהם נבאו הנביאים. מי יכול בכלל לחשוב שהכל קשור רק לטכנולוגיה מפותחת, או צבא מהטובים בעולם אם לא הטוב שבהם? כל כך ברור היום ש"וזכרת כי ה' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל", איך אפשר בכלל לחשוב אחרת.

יום ראשון הקרוב הוא ההילולא של הרבי, וזו הזדמנות מצוינת להתחיל להקשיב לצדיק שלא הפסיק לדחוף את העולם לקראת המשיח והגאולה. אבל גם לכל אלו שעד עכשיו לא היו בעניינים יש ממש בימים אלו מועד ב'.

מי שלא שמע בימים האחרונים את הדפיקות של המשיח בדלת צריך מכשירי שמיעה באופן בהול, וכדאי שהוא ירכוש אותם לפני שהמשיח נכנס.

ברגעים גדולים כאלו לא כדאי להיות מוישל'ה מהסיפור, העיניים והראש צריכים להיות מופנים אל היעד הגדול שאליו המציאות דוהרת בצעדי ענק –

הגאולה האמיתית והשלמה.