בית מקדש, גאולה, משיח, אימפריות חובקות עולם, גלובליזציה, תרבויות נעלמות, גורדי שחקים, פיצוץ אוכלוסין, נדידת עמים, מלחמות עולם, שריפות, שיטפונות, רעידות אדמה, שואה אטומית, חורים שחורים, חור באוזון, גרמי השמים, גלקסיות אין-סופיות.
*
זו בהחלט רשימה חלקית מאוד של תופעות שנראות לנו מאוד גדולות ומשמעותיות. גם אם לא הבנו את כל המילים ברור לנו שאלה דברים חשובים, לא הקטנות שאנחנו מתעסקים איתן ביום-יום.
ואחרי כל מה שאנחנו יודעים על זה שה' נמצא גם בפרטים הקטנים, ברור לנו שכנראה הדברים האלה הם הדברים הגדולים והחשובים באמת.
*
הלווווווו! פרופורציות!
'ברוך שאמר' אתם אומרים בבוקר? יופי. ה' אמר והיה העולם.
בואו רגע ננסה לתרגם לעצמינו את הקטע הזה.
*
בואו נתחיל עם עצמנו, זה קל יותר.
דיבור אחד הוא בסך הכל פרט בודד מתוך אין-סוף דיבורים שאנחנו יכולים לדבר תיאורטית. וואו, תחשבו על זה. איזה יחס הזוי יש בין משפט שאמרתי לבין היכולת שלי לדבר.
רק התחלנו. הכוח לדבר הוא לא כזה אטרקציה, בסקאלת היכולות שלנו הוא די נמוך. המחשבה, לדוגמא, היא כוח הרבה יותר מפותח. הדיבור הוא בסך הכל יכולת לבטא חלק מאוד קטן מהמחשבות שלנו.
אולי ביחס לדיבור המחשבה היא משהו מיוחד, אבל ביחס לרגשות שלנו המחשבה היא די זניחה. מחשבות הן תוצאות של עולם פנימי שלם שמתרחש אצלנו בנפש: אהבות, פחדים, רחמים, שמחות, הכרת הטוב, יצירת קשרים. כל אלו כל-כך עמוקים ושורשיים אצלנו, שהמחשבות שלנו ממש נראות חיוורות ליד כל העושר הזה.
טוב, רגשות הם רק תוצאות של תפיסות עולם. אחרי שברור לי מה טוב ומה רע אני יודע מה לאהוב וממה להתרחק. מי שלא יודע להבחין בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון הופך להיות אדם מבולבל עם עולם מושגים מעוות. הרגשות שלו נעים בין בלגאן לבין אפאטיות. רגשות הם רק שלב אחרי תפיסות עולם.
ואחרי כל זה יש את הנפש בעצמה.
*
עקבתם?
דיבור, כוח הדיבור, מחשבות, רגשות, תפיסות עולם, הנפש.
עכשיו תחזרו מהר למשפט האומלל ההוא שדיברנו עליו. מה היחס בין דיבור אחד ויחיד לבין תפיסות העולם שלנו? בין המשפט לנפש בעצמה?
אתם מרגישים את האפסיות?
*
יופי. כל זה רק משל חיוור.
בואו נחזור ל'ברוך שאמר'. ה' כאילו דיבר דיבור אחד ונהיה העולם. אתם מבינים? כל הדברים הענקיים ברשימה למעלה הם אפילו לא פסיק, גרגיר אבק ביחס לבורא. וזה במושגים אנושיים, כי הפער בין הבורא לנבראים הוא הרבה יותר אין סופי מהפער בין דיבור אחר לנפש בעצמה.
ותזכרו שאין שום דבר נפרד מה' יתברך. בניגוד לדיבור שלנו הדיבור של ה' לא נפרד ממנו, אין עולם וה', יש רק ה'.
בקיצור. ממש כדאי להיכנס לפרופורציות.
*
ראש השנה הוא זמן מדויק לכל המחשבות האלו. בראש השנה העולם מאבד אחיזה, הדין הוא לא על מעשים ספציפיים, הוא על משהו הרבה יותר עקרוני, על שאלת הכדאיות של העולם, והאם העולם ממלא את היעוד שלו: לגלות את מלכות ה'.
ברגע אחד האין-סופיות של ה' מתגלה, וכל העולם חוזר להיות תיאורטי, אופציה.
כשאנחנו מכריזים בתקיעת השופר שה' הוא המלך, אנחנו בעצם מחזירים לעצמנו ולעולם את ההסתכלות הנכונה והאמיתית על הדברים. שמים את הפוקוס על העיקר ולא על הטפל.
ועם הזיכרון הזה אנחנו מעוררים שוב את הרצון של ה' בעולם.
"ה' א-לקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".
