נתוני הפתיחה של רחמים היו ממש גרועים.

עוד לפני שהוא נולד אבא שלו קיבל התקף לב פתאומי ונפטר בגיל 35. בהלוויה כולם סיפרו איזה איש מדהים ומיוחד הוא היה, לרחמים לא נשאר מזה כלום.

אמא שלו לא הייתה אישה חזקה מאוד, אחרי שבעלה נעלם היא התחילה לקרוס לתוך עצמה, וזמן קצר אחרי הלידה שלו היא הפסיקה לתפקד לחלוטין. לקח כמה ימים עד שהשכנים קלטו שהבכי מהדירה למטה לא מפסיק כמעט כל שעות היממה. בירור קצר נתן תמונת מצב עגומה, ובהתערבות של גורמי מקצוע אמא שלו אושפזה במחלקה סגורה עד שיצליחו להחזיר אותה לתפקוד.

מאוד לא נעים לספר את החלק הזה בהיסטוריה של רחמים, אבל אחרי שאמא שלו התנדפה אף אחד לא רצה לקחת עליו חסות. לכל אחד מהמשפחה היו הסברים מצוינים למה הוא בדיוק לא האדם הנכון לאמץ תינוק קטן. גם ארגוני הרווחה עמדו קצת חסרי אונים מול התינוק הצורח.

בסוף, אחרי הרבה סיבוכים, הוא מצא את עצמו חזרה בתינוקייה של מחלקת יולדות. רק תדמיינו אותו – תינוק פצפון בין עשרות ילדים, בלי אמא שתדאג לו באופן אישי, שתחבק אותו, שתאכיל אותו, שתחליף לו, שתעניק לו חום ואהבה.

*

ברור שהפתרון הזה היה זמני וקצר, ואחרי כמה ימים נמצאה משפחה שהסכימה לקחת עליו חסות לזמן מוגבל.

כמו באגדות רחמים נפל על המשפחה אולי הכי גרועה שהוא היה יכול ליפול עליה. בלי להאריך בתיאורים מזעזעים, אבל בהחלט הייתה שם אלימות, אפילו אלימות קשה. הרבה צעקות, דיבור לא נקי בלשון המעטה, ועוד דברים נפלאים מהסוג הזה.

הם אמנם טרחו לספר לו פעם בכמה זמן שהוא רק אורח לא רצוי, אבל ממש לא התכוונו לקחת אותו לביקורים אצל אמא שלו.

אחרי שש שנים הם החליטו שהם מיצו את האירוע ושלחו אותו לרחוב. לא פספסתם שום דבר, הם תפסו אותו כמו שהוא, עם הבגדים שעליו ושום דבר נוסף, הוציאו אותו מהבית ונעלו את הדלת. כמה שהוא דפק, צעק ומשך בידית זה לא עזר לו. לקינוח האבא יצא, הוריד לו סטירת לחי שגרמה לו לאבד את ההכרה לכמה דקות, ונעל שוב את הדלת.

ככה רחמים מצא את עצמו בגיל שש ומשהו צריך להסתדר לבד לבד לבד.

*

לרחוב יש חוקים קשוחים, זה העולם של השורדים, ולפעמים הוא אכזרי.

לא עבר הרבה זמן עד שרחמים הבין שכבר היה עדיף להישאר איפה שיש אוכל, גם אם משלמים עליו במכות ובעוד דברים. ההבנה הזו לא באמת קידמה אותו, הדרך חזרה הייתה חסומה.

הבן של ההורים יראי השמים והעדינים גדל ברחוב, נטול טיפת ידע ביהדות וממש לא עדין. הוא למד להילחם על ארוחות, לסמן טריטוריה, ולהיות חזק.

*

בגיל 15 עם ניסיון חיים של בן 80 נתקף רחמים בכאב בטן קשה. זו לא הייתה פעם ראשונה שקרה לו משהו כזה, הוא כבר היה מתורגל. הוא נתן לכאב מקסימום שבוע לעבור, כנראה אוכל מקולקל מאיזה פח.

רק כשהוא מצא את עצמו במקום לא מוכר, בין ארבע קירות, הסתבר לו שהוא איבד הכרה והיה כבר עם רגל וחצי בחוץ. עובר אורח ברחוב חשד במשהו והזמין אמבולנס, מה שהציל לו את החיים.

לרופאים הייתה בשורה טובה ובשורה רעה. הבשורה הטובה הייתה שאם האמבולנס היה מתעכב עוד חצי שעה כבר לא היה את מי להציל. הבשורה הרעה הייתה שיש לו גידול אלים שמשאיר לו כמה שבועות לחיות אם הוא לא יעבור ניתוח חירום בחו"ל.

*

לרחמים לא הייתה משפחה שתעזור לו. כלומר, הייתה לו משפחה שלא דאגה לו ואמא שלא תפקדה עדיין.

ניסיון של אנשים מהצוות הרפואי לקדם גיוס תרומות ולערב ארגונים שונים שמטרתם לעזור במקרים כאלו – כשל. כל מה שנשאר להם היה לסמם אותו ולעזור לו לסבול כמה שפחות.

ככה רחמים בגיל 15 וחצי הלך ודעך, עד שיום אחד הוא פשוט נפטר. עוד חסר בית מסכן, בהלוויה שלו היו חברי ה'חברה קדישא' ואחת האחיות שבאה לכבד. הוא נקבר בחלקת קבר זניחה, ואף אחד לא מגיע לפקוד את הקבר שלו.

נולד אלמוני ומת אלמוני.

*

מה אתם מרגישים עכשיו?

רחמים זו התשובה הנכונה.

כמה קל להעיר אצלנו את בלוטות הרגש ולגרום לנו לרחם.

זה בדיוק הסוד. לעורר אהבה ויראה זה אירוע, צריך לעבוד קשה בשביל זה, להתבונן, להשקיע, משהו שדורש רצינות והתמדה.

רחמים הם רגש שכל-כך קל להעיר: התבוננות קצרה, חבילת טישיו, וזה עובד.

זה חשבון פשוט. כמה זמן אתם צריכים כדי לאהוב מישהו (לא להתאהב, לאהוב)? לאהוב ברמה שהייתם מוכנים לנסוע בשבילו לגולן כדי לעזור לו עם רכב תקוע. ברור שזו צריכה להיות היכרות עומק. עכשיו, כמה זמן אתם צריכים כדי לרחם על מישהו? לפעמים מספיק אפילו להעיף מבט כדי להתמלא רחמים.

אם רק נצליח לעורר את הרחמים על הנשמה שלנו שאבודה בתוך עולם של שקר ותאוות, ומתוך הרחמים האלו נעשה את מה שביכולתנו כדי לעזור לה – ללמוד תורה ולקיים מצוות, נגיע למדרגה של 'לשמה', במאמץ מופחת.

ויותר מזה – כשהלב כבר פתוח כי הוא מרחם, זו דרך יותר פשוטה לעורר גם רגשות מורכבים כמו אהבה.

פשוט רחמים.