אבא!
שוב אלול, ושוב אני מוצא את עצמי במצב לא משהו.
תראה, שמת אותי כאן, בעולם הנפרד הזה, עם כל הניסיונות האלו. זה לא שיש לי תלונות, אבל בפועל לא פשוט להחזיק מעמד בתוך כל הבלגאן הזה.
כל יום מחדש המשימה הראשונה מתחילה כשהעיניים נפקחות ורק רוצות לחזור לישון. הראש כואב, העיניים כבדות וכמעט תמיד ההרגשה היא שלא ישנתי מספיק. הרגעים הראשונים הם בדרך כלל ספתח לא מוצלח ליום מלא בהתמודדויות. דברים קורים בחוץ, דברים קורים בפנים, וזה מרגיש כאילו אני צריך להחזיק בציפורניים ובשיניים כדי לא ליפול לתהום.
אם אני אתנסח בצורה בוטה: כל תפילה שהצלחתי לכוון בה משהו היא הישג, כל דקה של לימוד לא מובנת מאליה, ומצוות שקיימתי הן הצלחה מסחררת. רגשות? מעבר לסטרטוספרה שלי.
וכאן בדיוק הבעיה. הפצע הפתוח והמדמם שלי. היחס שלי אליך מסתכם במילה אחת: טכני.
וזה לא שאני לא יודע להעריך את הטכני הזה. אם מישהו היה ניגש אליי ומספר לי איך הוא מקיים מצוות ולומד בלי שום רגש, בלי קשר, הייתי מספר לו כמה כל דבר שעושים בשבילך יקר בעיניך. כמה אתה שמח בכל התקדמות ובכל מעשה. כמה אתה אוהב ומייקר כל יהודי בלי קשר למעשים או לרגשות שלו, סתם כי הוא יהודי, ויהודי זה לא סתם.
את כל זה אני יודע, ובכל זאת משהו שם לא רגוע.
בראת אותי עם תחושה של נפרדות, היחסים בינינו הם 'אני' ו'אתה', למרות ששום דבר לא באמת נפרד ממך. לא רק אותי בראת ככה, את כל העולם בראת ככה, נפרד בכאילו, נפרד בשבילי. רק דבר אחד שמת בעולם כנציגות אישית שלך, נקודות אור מזוקקות: תורה ומצוות.
המשוואה פשוטה – אם אני רוצה איתך קשר אני צריך להשקיע היטב בתורה ובמצוות שלי. לא רק בעשיה טכנית, גם בממד הרגשי. ראיתי פעם עובד זר מקפל תפילין של יהודי קשיש, מבחינתו מדובר בסך-הכל בקופסאות שחורות עם רצועות שצריך לגלגל. טכני. אבל אני יודע שהתפילין הן פתח לקשר עמוק ופנימי איתך, אז למה לפעמים גם הנחת התפילין שלי נראית קצת כאילו אני עובד זר שמניח תפילין להבדיל מיליוני הבדלות? למה התפילה שלי נראית כאילו אני רק רוצה כבר לסיים את האירוע ולהתקדם הלאה בחיים שלי?
הרי אם היו שואלים אותי: מה אתה הכי רוצה באמת באמת? מסתבר שהייתי עונה שאני רוצה באמת קשר איתך. אבל כשזה מגיע לתכל'ס, לשורה התחתונה, משהו שם לא עובד. פתאום יש תחושה שאין באמת קשר, לא בגללך, בגללי, אבל זה לא משנה את המציאות העגומה. בפועל אני בעיקר עסוק בלעשות ופחות בלהיפגש איתך, לא מצליח לגלות את ההזדמנות שנמצאת בכל לימוד, בכל מעשה ובכל תפילה.
אבל אני כן רוצה קשר אבא, אני רוצה להיות יכול לפגוש אותך דרך כל ההתמודדויות האלו של היום-יום, דרך כל הניסיונות, דרך התורה והמצוות שלך. הכי הייתי רוצה להצליח להיפגש בכל דבר שאני עושה, גם הקטן ביותר. בפועל להיות שם רחוק ממני כרגע, אבל לפחות בהזדמנויות ששתלת לי כאן אני רוצה לא לפספס. להצליח לפחות לעורר את האהבה הרדומה שלי, לחשוף את היראה, היראה ממך, היראה מהריחוק. אולי אפילו לעורר אהבה עמוקה יותר, אהבה חדשה, ויראה מהנוכחות שלך ולא מהמרחק.
עכשיו אלול. יצאת לשדה, מזמין למפגש.
גם אני בשדה, לא כי יצאתי, כי כאן אני חי, בכלום ובשום-דבר של העולם. תעזור לי אבא לא להחמיץ את הרגעים האלו. תעזור לי לרצות מספיק את הקשר כדי להשקיע בו כמה ומה שצריך וכמה ומה שנכון לי. תעזור לי לשמוח בעבודה ובקשר, כי אם אני לא שמח משהו כאן לא נכון, לא חי מספיק. וכמה שזה מגוחך, מסתבר שגם תשובה בלי שמחה היא כנראה קצת טכנית.
בבקשה תעזור לי לפנות אליך באמת, ואחרי שפניתי תאיר את פניך אליי, איך שאני מגיע.
אורי.
