מכירה את זה שאת קמה בבוקר בהחלטה שאת היום הזה תפתחי בתפילה? את מפנה זמן יקר, מרחיקה הסחות דעת, מדחיקה רק לרגע את כל המשימות שעומדות על הסף. את כל כך רוצה להקדיש את הרגעים האלה להתחברות אמיתית עם בורא עולם, פשוט לפתוח את הסידור ואת הלב ולהתפלל. ברור לך שזה הדבר שיביא ברכה, ובפרט בתקופה הזאת, שבה יש לנו כל כך הרבה על מה להתפלל.
אבל ברגע שאת פותחת את הסידור המחשבות מתחילות לרחף בחלל ראשך. פתאום כל המשימות שתכננת לבצע היום קופצות ומזכירות את עצמן. את חושבת מה תבשלי לארוחת הצהריים, ומה תלבשי לאירוע בערב. את משחזרת את הבוקר המטורף שהיה לך ואת המשפט שהמתבגרת זרקה וחושבת איך יכולת להגיב אחרת, ונזכרת בערמות הכביסות שהשארת בבית ובעבודה שנותר לך להגיש.
ואז, ברגע אחד, את תופסת את עצמך, איפשהו לקראת סוף התפילה, כשהייאוש מתחיל לחלחל, ואת אומרת לעצמך: התפילה שלי לעולם לא תהיה טובה כמו שאני רוצה, או: התפילה שלי כנראה לא מספיק חשובה אם הראש שלי עסוק בכל כך הרבה דברים חוץ מאשר במילים הקדושות שאני ממשיכה למלמל בחוסר ריכוז.
ישנו פירוש חסידי־משעשע לפסוק "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹקֵינוּ נַזְכִּיר": אלה – הגויים, שאין להם אלוקים, בשביל להגיע למקום מסוים הם זקוקים לכלי רכב ולסוסים; אבל אנחנו – רק מזכירים את שם ה', רק מתחילים להתפלל, וכבר מפליגים על כנפי מחוזות הדמיון לאן שרק נרצה…
אז איך מתמודדים? את התשובה אני מחפשת בספר התניא, כמו שלמדתי מאבי החסיד ר' אברהם ליסון ז"ל. אבא היה מספר איך אחרי חמש שנים של בריחה ונדודים בזמן השואה, שנים שבהן התגלגל בעולם והוא בחור צעיר ובודד, הגיע למחנה הפליטים פוקינג בגרמניה ופגש שם יהודי בלבוש חסידי, ממש כמו אביו. הוא שאל את החסיד בתמיהה: "עדיין יש יהודים בעולם?" והחסיד ענה לו: "בוודאי שיש יהודים, יש אפילו חסידים שיושבים ולומדים תניא".
אבא סיפר שהמילה "תניא" גרמה לו זעזוע בכל הגוף, עד שכמעט התעלף. זה החזיר אותו לבית שלו, לשולחן השבת שסביבו כל המשפחה לומדת ביחד את שיעור התניא היומי. לאחר מכן כתב אבא לרבי מלובביץ' על כך, והרבי כתב לו: אם זה מה שגורמת לך רק המילה תניא, תחשוב מה יעשה לך ללמוד את התניא.
עד היום אנחנו מקפידים על המנהג של לימוד תניא בשולחן השבת, והמנהג עבר גם לנכדים.
וזה מה שאדמו"ר הזקן אומר על מחשבות זרות בתפילה:
וַאֲפִלּוּ אִם נוֹפְלִים לוֹ הִרְהוּרֵי תַּאֲווֹת וּשְׁאָר מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה בַּתּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה בְּכַוָּנָה, אַל יָשִׁית לֵב אֲלֵיהֶן, אֶלָּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן כְּרֶגַע… אַךְ אַף עַל פִּי כֵן, אַל יִפֹּל לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ לִהְיוֹת מִזֶּה עָצֵב נִבְזֶה בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה רַבָּה. אֶלָּא אַדְּרַבָּה, יִתְחַזֵּק יוֹתֵר וְיוֹסִיף אֹמֶץ בְּכָל כֹּחוֹ בְּכַוָּנַת הַתְּפִלָּה בְּחֶדְוָה וְשִׂמְחָה יְתֵרָה, בְּשׂוּמוֹ אֶל לִבּוֹ כִּי נְפִילַת הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה הִיא מֵהַקְּלִפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, הָעוֹשָׂה מִלְחָמָה בַּבֵּינוֹנִי עִם נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבּוֹ. וְנוֹדָע דֶּרֶךְ הַנִּלְחָמִים, וְכֵן הַנֶּאֱבָקִים יַחַד, כְּשֶׁאֶחָד מִתְגַבֵּר, אֲזַי הַשֵּׁנִי מִתְאַמֵּץ לְהִתְגַּבֵּר גַּם כֵּן בְּכָל מַאֲמַצֵּי כֹּחוֹ. וְלָכֵן כְּשֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִתְאַמֶּצֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת לְהִתְפַּלֵּל, אֲזַי גַּם הַקְּלִפָּה מִתְגַּבֶּרֶת כְּנֶגְדָּהּ לְבַלְבְּלָהּ וּלְהַפִּילָהּ בְּמַחֲשָׁבָה זָרָה שֶׁלָּהּ…
וְהוּא כִּמְשַׁל אָדָם הַמִּתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה, וְעוֹמֵד לְנֶגְדּוֹ עָרֵל רָשָׁע, וּמֵשִׂיחַ וּמְדַבֵּר עִמּוֹ כְּדֵי לְבַלְבְּלוֹ. שֶׁזֹּאת עֲצָתוֹ בְּוַדַּאי, שֶׁלֹּא לְהָשִׁיב לוֹ מִטּוֹב וְעַד רָע, וְלַעֲשֹוֹת עַצְמוֹ כְּחֵרֵשׁ לֹא יִשְׁמַע, וּלְקַיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב: "אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַּם אָתָּה". כָּךְ אַל יָשִׁיב מְאוּמָה וְשׁוּם טַעֲנָה וּמַעֲנֶה נֶגֶד הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה, כִּי הַמִּתְאַבֵּק עִם מְנֻוָּל מִתְנַוֵּל גַּם כֵּן. רַק יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּלֹא יוֹדֵעַ וְלֹא שׁוֹמֵעַ הַהִרְהוּרִים שֶׁנָּפְלוּ לּוֹ, וִיסִירֵם מִדַּעְתּוֹ, וְיוֹסִיף אֹמֶץ בְּכֹחַ כַּוָּנָתוֹ.
(תניא פרק כח)
נתון מעודד
אדמו"ר הזקן מסביר שהדרך הנכונה להתמודד עם הפרעות שכאלה במהלך התפילה היא לנתק מגע. לא לנסות להילחם במחשבות שלנו אלא פשוט להחליף דיסק. התרכזי במילות התפילה, בכוונות ובבקשות האישיות שלך. בסוף את תראי שאין מקום לשתי מחשבות בו זמנית, והבלבול חלף. זה נכון, אגב, לגבי כל מחשבה לא רצויה שהיינו רוצות להשתיק.
תביני, עומדת פה נפש בהמית ערמומית ומנסה בכל כוחה להכשיל אותך ולגרום לתפילה שלך להיתקע. היא הרי יודעת איזה רעש תפילה מיוחדת כמו שלך תעשה בשמיים, והיא חייבת לעשות הכול כדי שזה לא יקרה.
לעסוק באמצע התפילה במחשבה כזאת, אפילו אם היא נראית לך קדושה, כמו "איזו תפילה גרועה, אני כל כך לא מחוברת", זה לתת לה לנצח. הנה, היא בלבלה אותך ושוב את לא מרוכזת בתפילה. ההמלצה היא להתייחס למחשבה הזאת כאל אדם בזוי וקל דעת שמתעקש לעשות לך פרצופים ולבלבל אותך דווקא כשאת נמצאת בשיחה כל כך חשובה עם המלך.
בעצם זה נתון ממש מעודד. ככל שהתפילה שלך טובה וקדושה יותר, כך היצר יותר מתעקש להסיט את תשומת ליבך לדברים אחרים. כשצצה בראשך מחשבה זרה, זה רק מראה עד כמה היצר אינו מוכן לוותר עלייך, והתפקיד שלך הוא כמובן להתחזק ולהתאמץ לנצח במאבק הנפשות הזה.
אין בכלל מקום לייאוש. להפך! כשמגיעה מחשבה כזאת את צריכה לשמוח, כי זה מעיד על תפילה אמיתית וכנה שפועלת את פעולתה ועוד תגיע רחוק.
כמה שזה אקטואלי בתקופה הלא פשוטה הזאת. ממש אפשר לראות איך ככל שעם ישראל קרוב יותר לאור הגאולה כך החושך מתחזק ונראה לנו שחור וסמיך. אבל את השיטות של הקליפה אנחנו כבר מכירות, כעת עלינו להתחזק ולשמוח כבר עכשיו בשמחת הגאולה, כי הנה הנה זה קורה, ומשיח פה.
