אחת העצות, שהיא בעיניי מהחשובות ביותר בנושא זוגיות (או "אחדותיות", כפי שאנחנו אוהבים לקרוא לזה), היא העצה לקבוע פגישה שבועית. זו עצה ששמעתי בשם הרב והרבנית לבנון שליט"א, ועניינה לייחד מועד שבועי קבוע למפגש ולהשקעה בתקשורת ובזוגיות. הדייטים לא תמו עם מציאת בן או בת הזוג, אלא צריך להכניס אותם לכל אורך החיים.
העצה הזאת פשוטה מאוד, ופשטותה היא גאונותה. שגרת החיים שוחקת כל כך, תובענית כל כך. גם בני הזוג האוהבים ביותר מוצאים את עצמם מהר מאוד עמוסים באין־סוף מטלות, צרכים ומשימות – בתחומי הקריירה האישית והפרנסה וגם בתחום המשפחתי. אבל האהבה, האהבה, מה תהא עליה? כמו אש יוקדת, צריך לפרנס אותה, להוסיף לה חומר דלק וללבותה. קביעת זמן שהוא בבחינת קודש קודשים של מפגש, שאותו לא מזיזים וסביבו קובעים את לו"ז החיים, מבטיחה עת קבועה להשקעה בעצם הקשר לאורך ימים ושנים טובות.
אבל האמת היא שפעם בשבוע זה לא מספיק. גם במהלך היום־יום, מדי יום, בני זוג שמקדישים זמן לדיבור, שיחה ושיתוף הדדי, מרגישים הרבה יותר חיות ושמחה בקשר שלהם. למעשה, הדיבורים הם רק התירוץ. לב העניין הוא הקשר עצמו. אבל התקשורת בונה את הקשר, וגם מעצימה אותו. כמה מילים בבוקר לפני העבודה, שיחת טלפון קצרה בהפסקה באמצע היום ואיסוף חוויות היום בסופו הם חשובים מאוד בבניית קשר חזק וממלא.
ומה שנכון כל כך בתחום הבין־אישי, נכון גם במערכת היחסים שלנו עם ריבונו של עולם. אנחנו הרי כל כך עסוקות… יש אין־סוף דברים לעשות, ואנחנו מרגישות לא אחת כאילו אנחנו רודפות אחרי הזנב של עצמנו. מתי בתוך כל העומס הזה ניפגש עם ריבונו של עולם? לא רק נעשה ✔ על עוד מטלה בצ'ק־ליסט של המצוות שצריך לקיים, אלא ממש נתענג על עצם הקשר איתו, נתמוגג על המפגש? רק בתפילה.
פעמים רבות המעצור שלנו מלהתפלל נובע מההתייחסות שלנו לתפילה כאל עוד מטלה. מי יכולה להכניס סיכה בלו"ז הצפוף? ולמי יש פנאי לעצור את הכול ולהתפלל? אבל אם נפסיק להתייחס לתפילה כאל עוד משהו שצריך לעשות, היא תהיה תחנת הכוח שמטעינה אותנו לאורך היום כולו. זו ההזדמנות שלנו להתמלא באנרגיות, שבעזרתן נוכל אחר כך להתמודד עם כל מה שיבוא לפתחנו.
בזכות ההבנה הזאת נוכל ליצור לעצמנו מרחב לתפילה מתוך חשק ורצון, ממש כמו במערכות היחסים שלנו. הפגישה השבועית, וגם השיחות היומיומיות, הן שנותנות את הטעם לחיים. קשר מענג ומספק אין כמוהו להטעין בכוחות, להרגיע וגם להעצים. מה פתאום שנוותר על האוצר הזה?
בינה נשית אנושית
המחשבות הללו התעצמו אצלי אחרי שראיתי אצל הרבי הריי"צ את הסיפור המופלא הבא:
החסיד הרב אהרן, נכד האדמו"ר הזקן, היה למדן מופלג ועניו גדול ובעיקר – "מתפלל" גדול.
בהזדמנות מסוימת סיפר לחסידים מה 'תפס' אותו להאריך כל כך בתפילה.
הוא שמע מאמו, הרבנית פריידא בתו של האדמו"ר הזקן, בשם אביה אשר "להתראות (להיפגש) עם 'עצמות אור אין סוף', זה רק בתפילה".
(ספר השיחות תש"א)
מדהים. להתראות עם עצמות אור אין־סוף. התפילה היא ההזדמנות שלנו לפגוש את הקב"ה בצורה הכי בלתי אמצעית שאפשר, והמפגש הזה כולו אור ונועם ועוצמה. מה צריך יותר מזה?
התפעלתי גם שהתובנה הזאת הגיעה אלינו דרך אישה – בתו של אדמו"ר הזקן. כמדומני שדווקא הבינה הנשית, שכל כך יודעת את חשיבות ההשקעה במערכות היחסים, וכל כך מבינה את יוקרן, דווקא היא הייתה כלי להעברת הפנינה הזאת מאדמו"ר הזקן אלינו, גם בהקשר של מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה.
ויש בסיפור הזה רובד נוסף. מדובר כאן לא על מפגש עם הגילויים החיצוניים של הקב"ה, עם הופעות שלו בלבושים שונים, בסדר ההשתלשלות כפי שהיא מתבטאת בבריאה ובחיים השוטפים שלנו. מדובר כאן במפגש עם עצמות אור אין־סוף, עם המהות הכי עצמית של הקב"ה.
ממש כמו ביחסים שלנו בבית. יש המון מרחב משותף, חיכוך יומיומי, שהוא בעצם פלטפורמה לקשרים. הטיפול בילדים, מטלות הבית, וגם ניהול חשבון הבנק המשותף, לכולם יש משמעות בהקשר של הקשר הזוגי. ובכל זאת, אין בכל אלו כבשעת פגישה, שכל תוכנה ומהותה הם המפגש עצמו. ההתעסקות הטהורה זה בזו, וזו בזה, ההתעניינות ההדדית והחיבור העצמי, זה קורה בעיקר באמצעות הדיבור, ממש כמו שהקב"ה מלביש את עצמו וזמין בשבילנו במילות התפילה, ובוודאי יש גם שעות רצון מיוחדות, בבחינת תפילת לחש, שבהן עיקר המכוונות היא עצם הנוכחות והייחוד העצמי העוצמתי.
בפעם הבאה שיהיה לנו קשה לפתוח את הסידור, כי נרגיש עמוסות, טרודות או עסוקות מדי, ננסה להיזכר בכך שיש לנו כאן הזדמנות נפלאה להיראות ולהיפגש, וממילא להתחיות ולקבל כוחות לכל השאר.
