בהיותי בת 17, בתחילת היכרותי עם היהדות, מצאתי את עצמי צועדת, לראשונה, לתפילת קבלת שבת בבית הכנסת. דופק ליבי האיץ את צעדיי, והתרגשותי הייתה גדולה. והנה אני ניצבת בפתח עזרת הנשים, מניחה את רגליי בצעדים איטיים ורוויים זיכרונות מהעבר…
בית הכנסת של סבא, ואני כבת ארבע. קולות החזן התמזגו עם לחישותיו ונשימותיו של סבי בעודי שוכבת על הספסל המרופד, מעשה ידי סבא, ונושמת את ריחו.
הניחוח עורר בי געגוע. מצאתי את עצמי דבוקה למחיצה ומחפשת בעיניי את הארון הקדוש. ליבי פעם בעוצמה. נשמתי כל רגע וכל זיכרון. עד שאישה יקרה ניגשה אליי, דחפה סידור לידיי והורתה באצבעה על השורה שבה נמצא החזן. כילדה ממושמעת ניתקתי עצמי מהמחיצה ומקולות הלב והתחלתי לעקוב אחר המילים. אבל הן לא מצאו את דרכן אל ליבי.
במשך ימים רבים, כשאני כבר עמוק בעולם התורה והמצוות, ניסיתי לשווא לבנות שבילים שיחברו את הגוף והלב אל האותיות המודפסות – עד שזכיתי להתוודע לעולם החסידות. דרכיה בנו את הגשר, ואולי גשרים רבים, שהעניקו תוקף משמעותי לחיי ולעבודת ה' שלי.
הבנתי שהעולם מעלים בתוכו סודות אלוקיים. בתוך הנסתר מונחים למעננו כלים שבהם נוכל להיטיב עם הבריאה. התורה מחזיקה בתוכה סיפורים, רמזים ומצוות שכאשר מעמיקים בהם, מגלים מתנות ועצות שאינם נמצאים בשמיים אלא ממש פשוטים ומצויים קרוב־קרוב אלינו.
בגופנו בנה הבורא מבנים, תנועות, אברים וכוחות שעל ידי הפעלתם הם משמשים כמכונת קודש המסוגלת ליצור מציאות בעולם ולגלות את אור האלוקות.
נראה שכוונת המשפט הידוע ש"מילים בוראות מציאות" היא שהפה שלנו אינו פועל רק באופן פיזי אלא יש למילים שלנו גם מהות רוחנית שמשפיעה בעולם. בכל תנועת גוף המלווה את התפילה אנו מגלים עוד אלומת אור של הבורא.
כשיהודי עולה לתורה כאן בתחתיים ואומר "ברכו את ה' המבורך", הרי למרות שאין הוא יודע את הכוונות המתאימות, נאמר כמו מאליו "ברכו את ה' המבורך" בכל ארבעת העולמות אצילות־בריאה־יצירה־עשייה.
כשם שהנפש אומרת בעולם העשייה כך אומרים רוח נשמה וחיה בעולמות יצירה־בריאה־אצילות, וכל זה נקלט ב"יחידה", כמו שהוא בעולמות האין־סוף שלמעלה מאצילות.
כאן ישנם הבדלים, יש שיודע כל פרטי הכוונות, ויש שיודע רק את כללות העניין, ויש אשר גם כללות העניין אינו יודע, אך מכל מקום, העניין מתהווה בכל העולמות העליונים.
(הרבי הריי"ץ, ליקוטי דיבורים – ליקוט ב)
להיות שותפים
הייחוד בתפילה הוא השילוב בין תנועות הגוף ובין צירופי אותיות ומילים שצירפו חכמים קדמונים ברוח קודשם, עד כדי סדר ומבנה מדויק שצופן סודות גדולים להורדת שפע וברכה לזה העולם.
צירופי האותיות ושמותיו של הבורא המופיעים בסידור הם כמשל לשבלונה הנוצרת מהגיית המילים והופכת להיות מגנט המושך אליו את הברכה, הרפואה, הפריון, ברכת האדמה ועוד.
רצונו של הבורא שכל הטוב הזה יתקיים בעולמנו. הרצון האלוקי הוא להיטיב עם ברואיו, לראות שהעולם שברא מתפקד כמחשבתו הראשונה, וכל קלקול בה הוא כמו פגם בבריאתו. ואת השלמת החיסרון הן באדם הפרטי והן בעולם הכללי, נבחרנו אנחנו לפעול למענו.
על הפסוק "אשר ברא אלוקים לעשות" אומר הרמח"ל שבראשית ברא הבורא עולם שעניינו עשייה, וכל תנועה ופעולה מצידנו היא שותפות שלנו לרצון ה'. העולם נברא חסר, ועל ידי התפילה ועשיית טוב אנחנו מורידים מלמעלה למטה את הצריך לעולמנו (ונראה שזו הייתה כוונתו של הרבי מלובביץ' כשהדריך את חסידיו בכל התוועדות או זמן מיוחד לקבל דבר־מה טוב על עצמם).
ההבנה שלי שהאדם שותף לקיום העולם ובכוחות שחנן ה' אותי יש לי יכולת להשפיע על המציאות, הופכת אותי מאדם תלותי לאדם שפועל בעולם. ובנימה אישית, הכרה זו בחיי מבקשת את מקומה בכל עבודת ה' – לחיות את הגוף ככלי קודש המתמזג עם המצוות ועם אותיות התפילה שבסידור ובלב. להביא למטרה העיקרית של החיים בעולם – לבנות לה' דירה בתחתונים, לדור בתוכנו בכל פרטי החיים, וממילא לראות את טובו וחמלתו על ברואיו. להאיר את אורו.